בני מנשה

בצפון מזרח הודו – לא רחוק מבנגלדש, מבורמה ומסין – חיות קהילות בעלות היסטוריה כמוסה, מלהיבה ומיוחדת במינה. בני המנשה, הפזורים במיזוראם ובמאניפור, רואים עצמם כצאצאיו של מנשה המקראי, בנו של יוסף, הקרוי בלשונם מנסיה או מנמסי.

בני המנשה הגיעו לאזור במאות ה-17 וה-18, ומאז חיו בקהילות נפרדות ומבודדות. כך שמרו על מורשתם: מסורת שהועברה מדור לדור בעל פה, וכללה שירים וסיפורי עם, תפיסות תרבותיות, אמונות ומערכות דתיות, טקסים ומנהגים שונים.

הקולוניאליזם הבריטי זימן להם מפגשים עם מיסיונרים נוצרים, שחשפו בפניהם את סיפורי התנ”ך. הדמיון שבין עולמם לבין הסיפורים המקראיים הניע אותם לשער כי הם צאצאים נשכחים של העם היהודי.

(התערוכה מוצגת בגלריית כנסים, ולכן עלולה להיות סגורה לעתים. יש להתעדכן בקבלה עם הגיעכם למוזיאון. הכניסה לתערוכה ללא תשלום)

אף שהם מתגוררים באזור שבו מקובלת האמונה באלים רבים, בני המנשה מאמינים בקיומה של ישות נשגבת אחת ויחידה, הקרויה בלשונם פת’יאן או פת’אן. מסורתם כוללת סיפורים המתארים בין היתר את אביו של מנמסי, שדמותו מקבילה בקרב בני המנשה לזו של יוסף ביהדות. הוא פתר חלומות והאכיל את ההמונים בימי רעב – ואילו צאצאיו היו לעבדים, שבדרכם לחירות עברו מים שנחצו ושתו מים מסלע.

גם כמה ממנהגיהם של בני המנשה מזכירים במידה מסוימת טקסים יהודיים, ובכלל זה חג שבו הם נוהגים להכין לחם ללא שמרים, וחג אחר שבו מקריבים בעל חיים הנאכל בחיק המשפחה ומורחים את דמו על הדלת, בדומה לקורבן הפסח המקראי. כל אלה ואחרים הם קווי דמיון והשקה בין תרבותם הייחודית למסורת היהודית.