היהדות החרדית בדרך כלל משקיעה מעט מאד מחשבה בשאלות חילוניות-מדעיות כמו מיהם הכותבים האמיתיים של כתבי הקודש שלנו. המדע – למשל חקר המקרא – והאמונה הם קווים מקבילים שאינם נפגשים כי מקומם אינו באותו הדיון. אין כמובן ניסיונות ״להתפשר״ עם המחקר המדעי או חשיבות לעמדת המדע. אגב, גם אצל אנשים דתיים בעל ידע מדעי עצום, כמו למשל פרופסור ישעיהו ליבוביץ׳ שפרש זאת בספרים ״מדע ואמונה״ – שהיו משמעותיים גם בציבור הדתי. לדת באופן כללי יש עניין כמעט אפסי בעמדת המדע לשאלות כמו מתי נכתבה התורה ומי כתב אותה.
כל זה משתנה לחלוטין כשמדובר בספר הזוהר, החיבור המרכזי של תורת הקבלה, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי. התנא האלוקי שחי במאה השנייה והיה מתנגד תקיף לשלטון הרומי לאחר מרד בר כוכבא. על פי המסורת, דבריו של בר יוחאי הועלו על הכתב על ידי תלמידיו הישירים. ההילולה על קברו בהר מירון הפכה לאירוע המרכזי המזוהה עם ל״ג בעומר. אירוע שמקורותיו באזור התחיה הקבלית בצפת במאה ה-16 ובו הקבלה והזוהר הם גורם מרכזי מאד.
המדע, כמו גדול חוקרי הקבלה גרשום שלום, מייחס את כתיבת הספר למקובל משה בן שם טוב די ליאון, יליד קסטיליה שחי בספרד במאות ה-13 וה-14. חוקרים אחרים רואים בו יותר עורך או חלק מקבוצת כותבים. ספרים שלמים ביהדות החרדית הוקדשו להפרכת הטענה ומה שמעניין יותר – לא פעם להתפשר איתה. לציין את די ליאון, ומקובלים אחרים, כמי שחשפו את הספר, אפילו השלימו אותו ואולי גם כתבו אותו בהשראה אלוקית.
למה? זאת כנראה כי העדויות סביב נסיבות כתיבת הספר מגיעות מהחוגים הדתיים עצמם – ובדברים המיוחסים לרב יצחק דמן מעכו ב״ספר היוחסין השלם״ – אולי החיבור החשוב ביותר של היהדות האמונית עצמה לגבי מקורותיה. הספר שנכתב על ידי המלומד היהודי אברהם זכות בקונסטנטינופול במאה ה-16 מביא במהדורה ראשונה שלו את עדותו של דמן לגבי דברים שאמרה לו אלמנתו של די ליאון. דמן נשבה בעיר עכו בסוף המאה ה-13 ולאחר שנפדה נסע לספרד להתחקות על מקורות הזוהר. חשוב לציין: כל זה קורה לפני התחיה העצומה של תורת הקבלה המתרחשת בעיר צפת יותר מ-200 שנים אחר כך. והוא עושה זאת כתלמידו של הרמב״ן – אחד המקובלים החשובים של תקופתו.
ואלו הדברים המתפרסמים במהדורה הראשונה – דמן מצטט אותה לגבי הספר שנכתב על פי האמונה על ידי בר יוחאי – נמסר מדור לדור, ורק הופץ לכאורה על ידי בעלה:
״כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלוא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אליי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדבריי ולא ייתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עינייך רואות.״
דברים לא פשוטים לקבלה: האישה טוענת שבעלה כתב את הספר ועוד מוסיפה על כך: ההחלטה לייחס את הספר לר׳ שמעון בר יוחאי היא לא טענה ל״השראה אלוקית״ אלא החלטה כלכלית נטו. האישה מבינה שמדובר בספר גאוני ומפצירה בו לדרוש את תהילתו. והוא עונה לה: איש לא יקנה ספר שכתב סתם סופר יהודי ספרדי, אבל אם ייחס אותו לבר יוחאי יש לו כאן להיט רב מכר.
והנה הסתעפות בעלילה: ספר היוחסין שממנו נלקחו הדברים מודפס במקור בתורכיה. בשנים שיבואו הוא יודפס עוד כמה פעמים – למשל בקרקוב ובלייפציג. במהדורות הללו נעלם הסיפור. כמה מקורות של התקופה הזדרזו גם הם לקעקע את עדות אשתו של די ליאון בטקטיקה הישנה והטובה של הכפשות: לטענתם אחרי מותו מכרה בפרוטות את עותק ספר הזוהר המקורי לסוחרי קלף. ובכדי לכפר על המעשה האיום המציאה סיפור הכופר בחשיבות הספר.
טלנובלה ספרדית של המאה ה-14? תחשבו שוב, באוקטובר 2022 עומד תיאטרון בקליפורניה להעלות מחזמר על הפרשה – בשם ״אלמנתו המטורפת של משה די ליאון״. לא מפתיע בהתחשב באובססיה ההוליוודית לקבלה.
לא יותר מדי ידוע על חייו וקורותיו של משה די ליאון. מקום לידתו המשוער הוא גוודלחארה, כ-80 קילומטרים ממדריד והוא חי גם בכמה מערי קסטיליה האחרות – כמו ואידוליד ואווילה. הרמב״ם מזכיר אותו פעם אחת ומחקר מ-1991 עסק בזיוף ספרותי אחר שלו. הערים בהן פעל בספרד גאות מאד בייחוסו – בגוודאלחארה מוצב פסל שלו ואווילה הקימה גן לזכרו.
ועדיין יש לתמוה מדוע דווקא הוא קשור לחיבור ספר הזוהר, שכן למרות ההערכה אליו אינו נחשב למקובל חשוב והמרכז המשמעותי של הקבלה לא הייתה קסטיליה אלא ג׳ירונה שבקטלוניה, צפונית לברצלונה, שם פעלו בין היתר עזריאל בן שלמה ואחיו עזרא, הרמב״ן (רבי משה בן נחמן) ורבינו יונה.
את התשובה לכך אפשר למצוא כנראה באיגרת שכתב אליהם מקובל חשוב מחבל פרובנס – הרב יצחק סגי-נהור, ריס"ן. הרב, מי שניסח את רעיון הספירות בקבלה, הזהיר את הקבליסטים של ג׳ירונה מכתיבת ספרים בנושא: ״ויראתי על אשר ראיתי חכמים ונבונים וחסידים שהאריכו בלשונם ופשטו ידיהם לכתוב גדולות ונוראות בספריהם ובאגרותיהם והדבר הנכתב אין לו אדון כי פעמים רבות יאבד או ימותו בעליו ויגיעו הספרים לידי פתאים ומלעיגים ונמצא שם שמים מתחלל״.
הוא הזהיר כי ספר מרגע שנכתב אינו משועבד יותר לכוונת המחברים וחושש מהתפשטות תורת הסוד היהודית. ריס"ן, באופן נבואי, אולי כבר ראה בעיני רוחו את הקבלה מתגלגלת להוליווד והופכת לאופנה סלבריטאית שלא מכבדת במיוחד את מקורותיה.