"הבנק שכן ברחוב הבטרק (רח' דוד של היום) באזור חנויות הירקות והבקלים, חנויות המכולת ומעורבות בתוכן חנויות הדגים. הבנק עצמו היה בין שתי חנויות של ירקות שארגזיהן תפסו חלק גדול של הרחוב. היית נכנס למבוא צר שבסופו היו כמה חדרים מרווחים בהם עסק אהרן ולירו בבנקאות", כך תיאר גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים" את בנק ולירו, הבנק הראשון בארץ ישראל.
מייסד הבנק, יעקב ולירו, ממשפחת אנוסי ספרד, נולד באיסטנבול בשנת 1812. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי ובשנת 1835 החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לירושלים בלי גרוש, עם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, האפשרות היחידה למצוא פרנסה בקהילה היהודית בעיר. למרבה האכזבה, יהודי המקום הסבירו לעולה החדש שיש להו שוחטים ובודקים בשפע ולכן אין למקצוע שלו ביקוש.
ירושלים דאז הייתה מוקד משיכה מרכזי לצליינים, סוחרים, חוקרים גם תיירים מצרפת, אנגליה או רוסיה וכל אחד מהם ניסה לשכנע את הרוכלים בעיר העתיקה לשלם להם בלירות שטרלינג, רובלים או פרנקים. יעקב ולירו זיהה את ההזדמנות להחליף מקצוע ולהפוך חלפן כספים. הוא לקח כיסא, שולחן קטן ומצא לעצמו פינה בשוק.
השירות שהציע יעקב הפך להיות מבוקש. חוץ מלהחליף את הכסף, יותר ויותר לקוחות שסמכו על ההגינות של יעקב, העדיפו להפקיד בידיו את סכומי הכסף הגדולים כשיצאו מהעיר – לטבול בכנרת או לבקר באתרי צליינות בגליל.
בשנת 1848 פתח יעקב ולירו יחד עם שני שותפיו, חיים אמזלג ויעקב פסקאל, את הבנק הראשון בארץ ישראל, "בנק ולירו ושות'". ההון ההתחלתי של הבנק עמד על שלושה מיליון פרנקים. הסניף הראשון נפתח בדירה בת שני חדרים שהייתה סמוכה לשער יפו בעיר העתיקה.
החוש העסקי של ולירו שוב לא אכזב. בין לקוחותיו נמנו עשירי העיר, בכירי הממשל וגם ארגונים אירופאים שהיו מעוניינים להרחיב את השפעתם באזור. כדי לתת מענה לביקוש הרב, נפתחו שני סניפים נוספים: אחד ביפו, אותו ניהל בנו הבכור של יעקב, משה יוסף וסניף נוסף נפתח בדמשק, שנחשבה אז לעיר הגדולה והחשובה ביותר באזור.
בנו הצעיר של יעקב, חיים אהרן, התחיל לעבוד בבנק כבר בגיל 15. חיים אהרן ולירו היה בחור נבון שהשתלט מהר מאד על העניינים ובשנת 1875 התמנה למנהל הסניף הירושלמי של הבנק.
בהתחלה הבנק סיפק שירותים פיננסיים בעיקר לאוכלוסייה מקומית: פיקדונות, הלוואות והעברת כספים לארגונים ובין השאר גם כספי החלוקה – כספי המגביות שנאספו ביישוב הישן כדי לחזק את חכמי תלמודי התורה בירושלים. בהמשך הבנק התחיל לספק שירותים בנקאיים גם לצליינים הרוסים שהגיעו לירושלים בהמוניהם בעקבות רכישת הקרקעות בעיר על ידי הכנסייה הרוסית, למשל שטח "מגרש הרוסים" של היום.
לקוחות חשובים לא פחות של בנק ולירו היו הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שנעזר בבנק כדי לנהל את העניינים הרבים של הקיסרות בירושלים ואפילו הברון אדמונד דה רוטשילד נעזר בשירותי הבנק כדי להעביר דרכו כספים למימון הפרויקטים הרבים של משפחתו בירושלים ובארץ ישראל.
יעקב ולירו נפטר בשנת 1874. ליוו אותו בדרכו האחרונה המוני יהודים ונציגי המדינות הזרות בירושלים. הקונסוליה האוסטרית הורידה את הדגל שלה לחצי התורן. יעקב ולירו נטמן בהר הזיתים.
שש שנים אחרי מות האב יעקב, הלך לעולמו גם הבן הבכור, משה יוסף, וחיים אהרן התמנה למנהל הכללי של הבנק. חיים אהרן, שכבר הוכיח את כישרונו הפיננסי, זכה למעמד רם, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית. מהקיסר האוסטרי הוא קיבל אות אביר "הצלב האדום" ואת תעודת הנתינות של הקיסרות. הרוסים העניקו לו את אות המסדר של אנה הקדושה והשלטון העות'מאני מינה אותו לחבר במועצת העיר ושופט בבית המשפט המקומי.
גם בקרב בני העדה זכה חיים אהרן ולירו לכבוד הראוי ועמד בראשה של ועד העדה הספרדית בירושלים במשך 25 שנה. הוא אף היה בין הנציגים של קרן מזכרת משה מונטיפיורי, שסייע בבניית בתים ליהודים בשכונות החדשות של ירושלים.
יחד עם אשתו, אסתר לבית לוי, היו לחיים אהרן ולירו חמישה ילדים. הם התגוררו בבית גדול ומפואר בסמוך לשער הפרחים. את הבית בנה עבור המשפחה קונרד שוק, אדריכל, ארכיאולוג ומיסיונר גרמני שגם הוא גר בירושלים. אחת מבנותיו, מלכה, נפטרה בגיל ההתבגרות. כדי להנציח את זכרה, רכש האב המתאבל מגרש גדול לבניית בית חולים בעיר, "שערי צדק" היום. חיים ולירו עסק רבות במתן צדקה וסיוע לנזקקים. הוא יזם את בניית "בית הזקנים" הספרדי בעיר, רכש את הקרקע, פיקד על הבנייה ואף היה הנשיא שלו במשך כמה שנים.
קנייה ומכירה של קרקעות ונדל"ן היו נתח משמעותי מפעילותו העסקית של חיים ולירו. רוב המגרשים שקנה היו באזור רחוב יפו. כך, על אחד המגרשים קם בהמשך שוק מחנה יהודה, על מגרש אחר בבעלותו נסלל לימים החלק הצפוני של רחוב המלך ג'ורג'.
חיים אהרן ולירו היה ידוע גם בקשריו הטובים עם האוכלוסייה הערבית בירושלים. אלה לא היו רק קשרים עסקיים עם עשירי העיר, אלא גם קשרי ידידות של ממש. ולירו גם תרם למוסדות הקהילה הערבית ובהם הסהר האדום, כי האמין שרק שגשוג של כל אוכלוסיות בעיר יביא לשגשוג של העיר עצמה.
לא ברור אם חיים ולירו ציפה מבניו להיכנס גם הם לעסק משפחתי. ידוע רק שהוא כעס עליהם על אורח חייהם הבזבזני והתרחקותם מהמסורת. שניים מבניו ויתרו על "שידוך מסורתי" שנועד לתחזק את מעמד המשפחה והעדיפו להתחתן מאהבה. שניהם נישאו לנשים ממוצא אשכנזי ולא ממשפחות ספרדיות מבוססות ומכובדות כפי שציפה אביהם. הוא אף החרים את אחת מחתונות בניו שנערכה במינסק הרחוקה, למרות שמימן את נסיעת כל שאר המשפחה. מצד שני, הוא היה בין התומכים הראשונים להקמת ועד ספרדי-אשכנזי משותף, מתוך אמונה שהדבר יסייע לייצוג טוב יותר של הקהילה, אך למרות כל הרצון הטוב, הוועד החזיק מעמד כמה שבועות בלבד והתפרק בגלל מריבות פנימיות.
בן נוסף של ולירו היה מעורב במשולש רומנטי שהסעיר את ירושלים. יוסף-משה ולירו חיזר אחרי לאה אבושדיד, מהעדה הנכונה וממשפחה עשירה. ההורים משני הצדדים כבר תכננו את החתונה, אבל אז צץ לו מחזר מפתיע. אשכנזי ועני. קראו לו איתמר בן-אב"י. כדי לפצות על היעדר ממון, הוא פרסם את מכתבי האהבה שלו ללאה בעיתון "הצבי".
כל העיר עקבה אחרי המכתבים שפורסמו משבוע לשבוע, במשך שלוש שנים שלמות. בסוף, כשהבין שאין לו ברירה, איים איתמר בן-אב"י בהתאבדות, גם מעל דפי העיתון, אם לאה לא תיתן את הסכמתה להתחתן איתו. כדי לא ליטול חיים המשפחה הסכימה לנישואין.
פרשה נוספת שקשורה ליוסף-משה קרתה אחרי שנים רבות, כשכבר היה שופט מחוזי במערכת המשפט של ממשלת המנדט הבריטי והיה חבר בהרכב השופטים שדן ברצח ארלוזורוב. ולירו היה חתום על דעת המיעוט המזכה את סטבסקי, חבר האצ"ל, אחד מהנאשמים ברצח. הוא לא נרתע לעמוד לבד מול ראשי היישוב והממסד הבריטי אשר חיפשו להרשיע את סטבסקי ולהוציא אותו להורג. בסופו של דבר החליט בית המשפט העליון לזכות את הנאשם.
חיים אהרן ולירו הלך לעולמו בשנת 1923 ונטמן כמו אביו, יעקב, בהר הזיתים. בנק ולירו ושות', הבנק הראשון בארץ ישראל נסגר ב-1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשירושלים מוכת עוני ורעב. בשנות חייו האחרונות הוא התגורר בקומה התחתונה של אחד הבניינים של המשפחה, ברחוב יפו 51. בקומה מעל היה בית הכנסת "שיבת ציון", שפעיל עד היום.
צאצאיו בחרו דווקא ללכת בעקבות בנו השופט. בשנת 1939 הקים נכדו של חיים אהרן ולירו, עו"ד חיים אהרן ולירו גם הוא, משרד עו"ד שהיה בין משרדי עורכי הדין הראשונים בישראל. המשרד מנוהל היום על ידי נכדו של הנכד, עו"ד משה ולירו בשותפות עם בנו, אורן ולירו. המשרד מתמחה במקרקעין ונדל"ן ב-2012 חנכה עיריית ירושלים את ככר ולירו בצומת הרחובות יפו-בית יעקב, מול שוק מחנה יהודה.