שמה נישא בחיל ורעדה על שפתותיהן של נשים יהודיות מרוקאיות, קברה בעיר פאס משמש גם כיום, כמעט 200 שנה אחרי מותה, כמוקד עלייה לרגל של אלפי מאמינים, ומאז מותה נכתבו אודותיה מאות יצירות – פיוטים, קינות, חיבורים אקדמיים, וספרים שתורגמו לשפות רבות.
אבל מי הייתה באמת סוֹל "סוליקא" חַג'וּאֵל? נערה פוחזת שעשתה טעות אחת יותר מדי ושילמה עליה בחייה או קדושה מעונה ויפהפייה עוצרת נשימה, שתסבוכת רומנטית הובילה להוצאתה להורג בעריפת ראש בגיל 15, בעוון "רידה" (כפירה באיסלאם)?
על דבר אחד אין עוררין. סול חג'ואל אכן הוצאה להורג בידי השלטונות המוסלמים. התאריך המוסכם בקרב החוקרים, ובעיקר על פרופסור ז'ולייט חסין שכתבה מחקר מעמיק על הפרשה, הוא 5 ביוני 1834. אך מה הייתה השתלשלות האירועים שהובילה לסיום הטראגי? ועד כמה האגדה שנוצרה סביב דמותה אכן מתיישבת עם המציאות?
התעודה הראשונה והחשובה, ששופכת אור על סיפורה הטראגי של סול חג'ואן, נכתבה בסמיכות לאירועים עצמם. מדובר במסמך מקורי ששייך לדרומון היי, מי שכיהן כקונסול בריטניה בטנג'יר, משנת 1829 עד שנת 1845.
חמישה ימים אחרי האירוע כותב דורמון ביומנו הדיפלומטי על מידע שהגיע אליו אודות "יהודייה בשם סול חג'ואל, והיא בת ארבע עשרה או חמש עשרה בלבד, שהוצאה להורג על פי הכרעת הדין של העולמא (חוג חכמי דת מוסלמים) בשל כפירה באיסלאם, לאחר שלא מזמן התכחשה לדת אבותיה, עקב מריבה שפרצה בביתה, שבמהלכה אימא שלה הכתה אותה קשות…עד כמה שניתן להבין", ממשיך הקונסול בתיעוד ההסטורי, "יהודי טנג'יר האיצו בנערה התמה והפתיה לחזור לדת אבותיה. עקב כך הרשויות המוסלמיות אסרו אותה ונראה שהקאדי עשה את מרב המאמצים כדי להשיג בהצלחה יתרה גזר דין מוות לילדה הלא נבונה הזאת".
בתמציתיות, יש לנו כאן נערה יהודייה, שבמהלך מריבה עם אמה, זורקת לחלל האוויר אמירות כפירה נגד היהדות, וכשהיא חוזרת בה, בהשפעת אישים מהקהילה היהודית בטנג'יר, זה מאוחר מדי, הואיל והיא כבר נחשבת למוסלמית, ולכן חלים עליה חוקי הכפירה של האסלאם.
על פי חוקי הקוראן, בפרשנות השלטונות דאז, מי שחוזר מהתאסלמות מכונה "מְֻרתַד" וניתנים לו שלושה ימים להתחרט. אם אינו עושה כן – דינו מוות. סול חג'ואל מסרבת להכיר בהתאסלמותה וב-5 ביוני 1834 היא מובלת לכיכר השוק בפאס, שם ראשה נערף לקול שאגות האספסוף. האגדה מספרת שלפני שנפחה את נשמתה צעקה "יהודייה נולדתי ויהודייה אשאר",
כך לפחות על פי דבריו של הקונסול הבריטי, שנחשבים לאמינים, אך עם זאת אפופי מסתורין.
אבל זהו רק הדראפט הראשון של המחזה. לאורך השנים נוספו עוד שכבות, עלילות ודמויות משנה לסיפור המרתק. אחד מהם שייך למחבר נוצרי-ספרדי בשם אווחניו מריה רומֶרו, שכתב ספר על הפרשה בשנת 1837, כשלוש שנים אחרי ההתרחשויות.
בהקדמה לספרו כותב רומרו כי פגישה מקרית עם עד לאירוע שסיפר לו על הפרשה, הסעירה אותו עד כדי כך שהוא החליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה של סול חג'ואל. הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ואף פגש את הוריה של סול.
רומרו מלהק דמות נוספת למחזה. שכנתה של סול חג'ואל – מוסלמית אדוקה בשם טאהרה דה מסודי, שטענה כי הצליחה לשכנע את חג'ואל להתאסלם, פעולה שנחשבה למעשה צדיקות לפי האסכולה המאלכית (אחת מארבע האסכולות הפרשניות של חוקי הדת באסלאם הסוני).
בעקבות העדות של השכנה, חג'ואל נקראת להתייצב בפני בית משפט, ומצווה לכרוע ברך בפני המושל המקומי, ולהודות כי התאסלמה. חג'ואל מסרבת והפאשה מזהיר אותה כי אם תתמיד בסירובה "אעמיס עלייך שלשלאות ואדאג שבשרך ייתלש על ידי חיות פרא, את לא תראי את אור היום, את תמותי ברעב, ותסבלי את מלוא חומרת נקמתי ועלבוני, בכך שעוררת את זעמו של הנביא". חג'ואל לא נרתעת מהאיומים ונופחת את נשמתה בגבורה הרואית.
מתעד נוסף של הפרשה הוא ישראל יוסף בנימין, נוסע יהודי שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19. על פי גרסתו, חג'ואל הייתה יפהפייה עוצרת נשימה, ששכניה המוסלמים אמרו כי "זה חטא שפנינה כזאת נמצאת בחזקת היהודים, ויהיה זה פשע להותיר להם תכשיט כזה".
בעקבות השכנות וקשרי הידידות עם חברתה המוסלמית, חג'ואל מכירה בחור מוסלמי שמתאהב בה, ודורש שתתאסלם עבורו. חג'ואל מסרבת להמיר את דתה, עקב לחצים מצד הקהילה היהודית, למרות רגשותיה לבחור. על פי גרסה זו יש ויכוח אם התאסלמה ואז חזרה בה, או שכלל לא התאסלמה. בכל מקרה, השלטונות טוענים שהיא התאסלמה וכעבור זמן נערך בפאס המשפט שלה, בסיומו ראשה נערף.
עם השנים התווספו לפרשת סול חג'ואן עוד גרסאות שקישטו את סיפור העלילה, אך הקשו עוד יותר על בירור הגרעין ההיסטורי: האם סול התאסלמה ברגע אחד של פזיזות, בעקבות מריבה עם אימה, ואז חזרה בה, או שכלל לא התאסלמה ורק העלילו עליה? האם היה מעורב כאן סיפור אהבה בין יהודייה למוסלמי, בסגנון "רומיאו ויוליה" גרסת המגרב?
אבל האמת היא, שכמו הרבה מיתוסים, זה לא באמת משנה. סיפור ההקרבה של סול חג'ואל הפך אותה לקדושה מעונה, וסיפק חומר גלם ליצירות ספרותיות ואמנותיות וכן לעשרות קינות ופיוטים, בניהם של המשורר והפייטן הנודע שמואל אלבאז, ושל רבי יעקב אבוחצירא, מגדולי רבני מרוקו, שפיארו והיללו את דמותה.
אפילו בקרב המוסלמים היא זכתה למקום של כבוד, ועד היום היא מכונה במרוקו "ללה סוליקה" (הגבירה הקדושה סוליקה). מאז הפרשה הפכה המרטירית היהודייה, לסמל ואגדה בקרב יוצאי מרוקו, והוזכרה בנשימה אחת עם גיבורות יהודיות מיתולוגיות כמו חנה ויהודית.