לפני כמעט 100 שנה החליטו קרוב לחצי מיליון יהודים שגרו בעוני בלואר איסט סייד של מנהטן ועבדו בה בתעשיית ההלבשה בתנאים מחפירים, שנמאס להם. אותם יהודים נמלטו לאמריקה מהאנטישמיות באירופה ועתה הם נאלצו להימלט שנית. הפעם הם ברחו מההזנחה והזוהמה של הלואר איסט סייד, והם לא ברחו כל כך רחוק. הם עברו צפון-מזרחה לברונקס, שם הם שאפו להקים לעצמם שכונה של בתים הראויים למגורים, ולבנות חיים חדשים.
בשנות ה-20 של המאה שעברה החלו להיבנות בברונקס מספר שיכונים קואופרטיבים שסיפקו מגורים עבור פועלים יהודים חילונים וסוציאליסטים. השיכונים הקואופרטיבים הללו, שהיו ממוקמים בוואן קורטלנד וילג' שבשכונת קינגסברידג' בצפון-מערב הברונקס, אכלסו יהודים מחולקים לפי אידאולוגיה. איגוד עובדי תעשיית ההלבשה, הקומוניסטים, הסוציאליסטים, הציונים – כולם בנו שיכונים קואופרטיבים דרומית לפארק ואן קורטלנד – הפארק הציבורי השלישי בגודלו בעיר ניו יורק. השיכונים נבנו על תלוליות שעד אז שימשו בעיקר לחקלאות.
הרעיון היה למצוא פתרון מגורים נוח, בטיחותי ובר-השגה לאוכלוסייה יהודית מעוטת-יכולת, מבלי להתרחק יותר מדי מהעיר, שם הם עבדו. אלא שבמקרה הזה התווסף לבניית השיכונים ממד אידאולוגי. החלום היה לייסד קהילה סוציאליסטית צודקת ומגובשת. לכל אחד מהקואופרטיבים הללו שנבנו במחצית השנייה של שנות ה-20 בברונקס הייתה אידאולוגיה מעט שונה, והם ייצגו תנועות שונות וזרמים שונים בשמאל היהודי. המעניין והצבעוני שבהם הוא ככל הנראה שיכון שלום עליכם.
מאחורי בניית השיכון עמד קואופרטיב שלום עליכם – יוזמה של קבוצה קטנה מתוך "חוג הפועלים" – ה"אַרבעטער רינג"– אירגון יהודי שמאלני שמטרתו הייתה לקדם צדק חברתי וכלכלי, ולשמר את שפת היידיש והתרבות האשכנזית החילונית. חוג הפועלים הוקם בניו יורק ב-1900 על ידי שני חייטים ממזרח אירופה, שכמו שני מיליון אחרים נמלטו מהפוגרומים באירופה בסוף המאה ה-19 והיגרו לארצות הברית. מטרת "חוג הפועלים" הייתה מתן עזרה סוציאלית לפועלים יהודים בארצות הברית; הם דאגו לביטוחים שונים, לסיוע למובטלים, לאירועים חברתיים, לחינוך ועוד. בהדרגה התפשט הארגון ברחבי ארצות הברית וצבר כוח.
"חוג הפועלים" הוליד את קואופרטיב שלום עליכם ששם לעצמו למטרה לבנות שיכון עבור אמנים ואינטלקטואלים דוברי יידיש שמצאו את עצמם עובדים בתעשיית ההלבשה או בעבודות כפיים אחרות בניו יורק. באופן טבעי הם אימצו את שמו של סופר היידיש הגדול שגם הוא היגר לארצות הברית מהאימפריה הרוסית בעקבות הפוגרומים, מת בדירתו בברונקס ב-1916 ונקבר בקווינס.
בניגוד לחלק מהשיכונים הקואופרטיבים האחרים באזור, "שלום עליכם" לא מומן מכספי מדינה, אלא מכסף שחבריו אספו. השיכון נבנה תוך שנה על ידי חברת האדריכלות ספרינגסטין וגולדהאמר בסגנון הניאו-טיודור שהיה מאוד לא סוציאליסטי באופיו אך פופולרי באזור. 15 בנייני לבנים אדומות בני חמש קומות סודרו בצורת מבצר עם חצר פנימית מטופחת, ואכלוסם החל ב-1927. זה היה קומפלקס של 229 דירות הממוקמות על גבעה ומשקיפות על מאגר המים של שכונת ג'רום פארק.
קואופרטיב שלום עליכם היה פחות פוליטי באופיו מחוג הפועלים והתרכז בנושאי חברה, חינוך ומעל לכל – תרבות. "שלום עליכם תמיד הרגיש הכי אידיאליסטי, למרות שכולם היו כמובן, והמניע העיקרי היה תרבותי", אמר הארכיטקט וההיסטוריון ריצ'רד פלאנז (Richard Plunz) בראיון ל"ניו יורק טיימס". שיכון שלום עליכם הוקם כקהילה סוציאליסטית אוטופיסטית המבדילה את עצמה מהחברה האמריקאית שמסביב, מבחינה פוליטית ותרבותית. ולמשך תקופה מסוימת נראה היה כי האוטופיה עובדת.
הקומפלקס הכיל בית ספר, גן ילדים, צרכניות שמכרו מצרכים בהנחה, קפטריה שהתקיימו בה אירועים, חללי סטודיו של אמנים, ואודיטוריום להרצאות, קונצרטים והצגות תיאטרון. במשך השנים התגלעו מחלוקות בשלום עליכם בין הפלג הסוציאליסטי לזה הקומוניסטי – עד כדי כך שבמקום נפתחו שני בתי ספר יהודיים, אחד לכל פלג – אך מי שגר שם בשנים הטובות תיאר אווירה אמנותית ואינטלקטואלית מפרה ומעוררת השראה. וילדים שנולדו וגדלו שם זוכרים ילדות מאושרת.
בעדות מצולמת שנתנה לאתר ה-Yiddish Book Center, סיפרה איווט מארין, בתם של סופרי היידיש מלכה לי (שהייתה משוררת פופולרית בקרב קוראי היידיש בארה"ב) ואהרון רפפורט, כמה נפלא היה לגדול שם. מארין, שנולדה בברונקס ב-1937, מתארת ילדות אידילית ותחושה של קהילה אוהבת ומלוכדת. "הם חלמו שבתי שלום עליכם יהיו מקום שבו סופרים ואמנים יהודים יוכלו להיפגש וליצור בחופשיות, ובמשך זמן מסוים זה באמת היה נראה כך", היא מספרת. "אני הייתי יורדת למרתף בתור ילדה וצופה בגודלמן מפסל", כשכוונתה לפסל אהרון גודלמן (Aaron Goodelman). "לא היה אכפת לו שאני נכנסת… אף פעם לא הוציאו אותי כי הייתי שקטה. היה מדהים לראות אותו יוצר. הוא גם עיצב את מרבית העטיפות של ספריה של אמי.
"לגדול בבתי שלום עליכם הייתה כנראה החוויה הטובה ביותר שהיתי יכולה להמליץ לכל אחד בכל מקום. זה כמו לגדול בקומונה או בקיבוץ. כולם דאגו לך ואתה דאגת לעצמך, אבל בדרך שהיא כיפית. לא הייתה בדידות. אם רצית לדבר עם מישהו, דפקת למישהו בדלת והיו מכניסים אותך. אם זה היה בזמן ארוחת הערב, היית אוכל איתם; אם רצית לנגן בפסנתר שלהם, נתנו לך… אני באמת לא יכולה לחשוב על מקום טוב יותר לגדול בו".
בנוסף לגודלמן, חיו במקום עוד דיירים מפורסמים, כגון הצייר האקספרסיוניסטי אברהם מנייביץ (Abraham A. Manievich), ומיס אמריקה היהודייה הראשונה (והיחידה עד כה) בס מאירסון. באותה כתבה ב"ניו יורק טיימס" סופר כי מארק שאגאל שהה בשיכון שלום עליכם במשך כמה חודשים כשנמלט מצרפת עם פלישת הנאצים.
התרבות ותחושת הקהילתיות במקום פרחו, למרות שהמצב הכלכלי בשנים הראשונות לא היה פשוט. תוך שנתיים מהקמת שיכון שלום עליכם, החל השפל הכלכלי הגדול. על פי ספרו של ריצ'רד פלאנז, "ההיסטוריה של הדיור בעיר ניו יורק", השיכון עבר באותה תקופה לכינוס נכסים על ידי הבנק. ב-1931 נמכר לבעל בית פרטי שהשכיר לחברי הקואופרטיב את הדירות.
על פי ההסכם שלהם איתו, אם אחד הדיירים מובטל ואינו יכול לשלם שכר דירה, על יתר הדיירים לשלם את מחצית שכר הדירה שלו, בעוד המחצית השנייה תירשם כחוב עד שהדייר ימצא עבודה. למרות ההסכם הזה, בעל הנכס החל לפנות מספר רב של דיירים. הדיירים האחרים פרצו בשביתת שכר דירה, וחלקם החלו לקבל גם הם צווי פינוי. החברים מחו והפגינו, פנו לבית המשפט בטענה שלאור האופי הקואופרטיבי של הבניינים, בעל הדירה לא יכול לפנות את דייריו. בסופו של דבר הגיעו להסכמה – הדיירים המפונים קיבלו את דירותיהם בחזרה ונפתחה קרן שתממן את הדיירים המובטלים.
השלום בין הדיירים לבעל הבית החזיק עד 1949, אז הקומפלקס שוב החליף ידיים. תחילת שנות ה-50 הייתה תקופה קשה מאוד עבור הקואופרטיב. המייסדים חדורי האידאולוגיה כבר החלו להזדקן, ובארצות הברית התפשטה רדיפת קומוניסטים בהובלת הסנאטור ג'וזף מקארתי. זו הייתה סופה של האוטופיה.
לפי ספרו של פלאנז, רבים מבני הדור השני של השיכון החליפו את החלום הסוציאליסטי היידישאי בחלום האמריקאי, ועזבו את הקהילה הקטנה בברונקס לטובת הפרברים, שם חיכו להם, לכאורה, הבטחת הרווחה והחיים המודרניים של הפיפטיז. רבים מבני הדור השני מאסו בהיבדלות של הוריהם ושאפו להיטמע במיינסטרים האמריקאי.
מי שלא היו להם האמצעים לעבור לפרברים יכלו לעבור לקואופרטיב אחר. הברונקס היה מלא בהם, אלא שהאחרים לא סיפקו לדייריהם תרבות, וכנראה שגם בהם מזמן מתה האידאולוגיה.
בשיכון שלום עליכם נסגרו בזה אחר זה מוסדות התרבות, וכל מה שנותר אלה הבניינים עצמם. הדבר האחרון שהקואופרטיב עוד הפעיל היה מועדון הנשים שנסגר ב-1979. אך קומפלקס הבניינים הישן עדיין עומד והחצרות הפנימיות שוב מטופחות. ב-2013 הבניינים נקנו על ידי בעלים חדשים ששינו את שם המקום ל"בתי שלום עליכם" ומנסים להחזיר עטרה ליושנה – לאו דווקא בהקשר היהודי-סוציאליסטי אלא בכל הקשור לטיפוח המקום. כיום בתי שלום עליכם מאכלסים פועלים מרקעים אתניים שונים. האוטופיה היידישאית מזמן נעלמה, אופי המקום השתנה, אך כנראה שגם לדיירים החדשים בתי שלום עליכם מספקים איכות חיים ברת השגה לא הרחק מהעיר הגדולה.