סמי אלמגריבי היה איש של ניגודים. כוכב פופ מוקף מעריצות מחד, ופייטן בבית כנסת מאידך. לפעמים אפילו באותו הזמן. העובדה ששר במועדוני לילה ובבתי כנסת כאחד, לא היה הניגוד היחיד שהפגין. ברפרטואר אותו ביצע, ובהשפעות על הלחנים המקוריים שלו, הוא שילב שירים מרוקאים פופולריים (ישנים ובני תקופתו), מוזיקה אנדלוסית קלאסית ופזמונים ליטורגיים. במהלך הקריירה הארוכה שלו, אלמגריבי ריסק גבולות קשיחים בין מסורת למודרנה, בין חול וקודש, ובין יהודים ומוסלמים.
על רבים מעטיפות אלבומיו הוא צולם בשחור-לבן, עם חליפה ועניבת פרפר, שיער מסורק למשעי ומשוח בברילנטין, ובידיו הוא מחזיק עוּד. אלמגריבי היה גבר נאה, אלגנטי, תמיד לבוש טיפ-טופ. לעומתם, כמו בסדרת אלבומי "ואני תפילתי" – שכל אחד מהם מוקדש לנושא דתי אחר, אם זה "שירת הבקשות", "ראש השנה ויום הכיפורים", שירי קבלת שבת, ועוד – נראה אלמגריבי מהודר מאוד, אך בבגדי חזן.
המוזיקאי היהודי-מרוקאי הגדול, שנולד לפני כמאה שנה במרוקו ונפטר לפני כ-15 שנה בקנדה, נחשב לאחד ממחדשי המוזיקה האנדלוסית הראשונים, וכך חיבר דורות חדשים של יהודים מגרבים למסורות אבותיהם. בנוסף לכשרונו הגדול כמלחין, נגן וזמר, הוא גם היה מחנך, שהפיץ את בשורת המוזיקה הזו ברחבי העולם. הוא היה מומחה גדול לז'אנרים המוזיקליים בהם פעל, והבין אותם לעומק מבחינה מוזיקולוגית וטקסטואלית כאחד. הוא הכיר לעומק את הנובות (יצירה במוזיקה האנדלוסית עם סולם וחוקים משלה, אותה אפשר להשוות לסוויטה במוזיקה המערבית או למקאם במוזיקה הערבית), ונודע כפרפקציוניסט קיצוני בכל עשייתו.
מסע חייו עבר בין מרוקו, צרפת, קנדה, ארצות הברית וישראל. במרוקו מכורתו העריצו אותו יהודים ומוסלמים כאחד, ומחוץ למרוקו הרטיט לבבות של יהודים צפון אפריקאים שהתפזרו ברחבי העולם. כפי שהעיתון הצרפתי "Le Monde" הזכיר לקוראיו בהספד שפרסם לאחר מותו, אלמגריבי כונה "זמר הרגש", ואכן באמצעות הרגשות שהמוזיקה שלו עוררה הוא חיבר בין קבוצות אוכלוסייה שונות. מקסים קרוצ'י, אחד מנושאי הלפיד העכשוויים של המוזיקה היהודית-מרוקאית במרוקו, כינה אותו באותו הספד: "השארל אזנבור של השיר הערבי-אנדלוסי". וגם הדור החדש מגלה אותו, ויעיד על כך טאפט עם דיוקנו המעטר את הסניף האמריקאי הראשון של מסעדת פורט סעיד התל אביבית שתיפתח בקרוב בניו יורק.
סלומון שלמה אמזלג – מי שעתיד היה להפוך לסמי אלמגריבי – היה הצעיר מבין שלושה בנים. הוא נולד ב-1922 בעיר הנמל אספי שעל חופו של האוקיינוס האטלנטי, בה חיה קהילה יהודית משגשגת החל מהמאה ה-14. כשסלומון היה בן 4 עברה המשפחה צפונה לרבאט, בירת מרוקו. סלומון היה עילוי מוזיקלי מגיל צעיר. האגדה מספרת שבגיל 7 בנה לעצמו מנדולינה, כשאת המיתרים יצר מחוטי פשתן שאסף מבית המלאכה של אביו החייט. את דרכו המוזיקלית החל כאוטודידקט, הרבה לפני שהתחיל ללמוד מוזיקה באופן מסודר, בקונסרבטוריון בקזבלנקה, וממאסטרים של מוזיקה אנדלוסית.
המוזיקה האנדלוסית הקלאסית נולדה בספרד המוסלמית של ימי הביניים. המוזיקאי הפרסי זיריאב שפעל במאה התשיעית ונחשב לאבי המוזיקה הערבית האנדלוסית, לא היה יהודי, אך יהודי המגרב אימצו את צליליה בשתי ידיים, ונאמנים לה עד היום. בהמשך אף שילבו בה פיוטים כחלק ממנהג שירת הבקשות של יהודי צפון אפריקה.
אמזלג הצעיר לימד את עצמו לנגן בעוּד, והחל לשיר ולנגן באירועים משפחתיים ובבית הכנסת. אימו מתה כשהיה בן 14 בלבד, ועליה כתב את שירו המפורסם "עומרי מא ננסאךּ יא מאמא" ("לעולם לא אשכח אותך אמא") שהפך לשיר געגוע פופולרי בקרב עולי מרוקו. סמי אלמגריבי התגעגע לאימו ואילו הם התגעגעו לאמא-מרוקו. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, אגב, זכה השיר לחיים חדשים ומפתיעים, כשהתגלגל לכרם התימנים ובוצע בשם חדש ועם מילים חדשות, "בזוכרי ימים ימימה", על ידי צלילי הכרם, דקלון, חיים משה ואחרים, וכעבור שנים גם על ידי ברי סחרוף ורן שם טוב.
לאחר מות אימו, עברה משפחתו שוב, הפעם צפונה יותר, לעיר סלא. בגיל 20 החליט הבחור היהודי הצעיר שיועד למסחר, להקדיש את חייו למוזיקה. הוא ניהל קריירה מוזיקלית ענפה במרוקו בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, ונהיה יותר ויותר פופולרי במדינתו וגם באלג'יריה ומקומות אחרים בצפון אפריקה.
הרפרטואר שלו שילב סגנונות מגוונים כגון מלחון (סוג של שירה מולחנת), צ'אבי (כינוי לסוגות שונות של מוזיקה עממית שהיתה מבוצעת בחתונות ובשמחות), גרנאטי (הגירסה האלג'יראית של המוזיקה האנדלוסית הקלאסית), חאווזי (תת ז'אנר של גרנאטי), מטרוז (מוזיקה של אנדלוסים יהודים שערבבו עברית וערבית) ועוד. גם המוזיקה שאלמגריבי הלחין הושפעה מהמכלול הזה, אליהם הכניס השפעות נוספות אליהן נחשף במסעותיו.
ב-1948 יצא להיטו הראשון, "אח, אם הייתי מיליונר" (בתרגום חופשי), והוא נסע להקליט אלבום בכורה בפריז. בשנות ה-50 שב מפריז לקזבלנקה, שם הנהיג תזמורת קטנה אך מקצועית, מוקפדת ומלאת סטייל בשם "סמי בויז", והפך למלך בחיי הלילה. הוא היה זמר פופולרי ונחשב לחתיך-על, שנשים נפלו שדודות לרגליו. אך הוא היה נשוי ואב לשישה, ולטענתו מעולם לא ניצל את מעמדו לרעה. גם מאישתו מעולם לא נשמעו תלונות פומביות.
סלומון אמזלג אימץ את שם הבמה סמי אלמגריבי – כלומר, סמי המגרבי – ופתח בקזבלנקה חברת תקליטים עצמאית בשם סמיפון, שתקליטיה הודפסו בצרפת. חלק מהדיסקוגרפיה של אלמגריבי יצאה בישראל בתחילת שנות ה-60 בחברת זקיפון של האחים אזולאי, ובאותה תקופה הופיע לראשונה בישראל, בבנייני האומה בירושלים – אירוע חגיגי והיסטורי, שקהילת יוצאי מרוקו בישראל לעולם לא תשכח. מאוחר יותר יצאו אלבומיו מחדש ב-Pathé Records הצרפתית עבור הקהל הצרפתי.
אלמגריבי ידע הצלחה עצומה במרוקו, והופיע אינספור פעמים בארמון, בפני המלך מוחמד החמישי, ומאוחר יותר בפני בנו, המלך חסן השני – שניהם מעריצים גדולים. הוא היה איש חברה המרבה לארח בביתו, כאשר אישתו נודעה כבשלנית מעולה ומארחת בחסד. אך בסוף שנות ה-50 עזב עם משפחתו סופית את מרוקו לטובת פריז. השמועות אמרו שעזב בגלל שניהל רומן אסור עם אישה מבית המלוכה, גם היא נשואה. לטענתו, היא אכן חיזרה אחריו, אך בשל היותו גבר נשוי, לא נענה לה.
גם בצרפת אלמגריבי לא נשאר. כמו יהודים מרוקאים רבים אחרים, ב-1960 היגר לקנדה והשתקע במונטריאול דוברת הצרפתית, בה הפך לדמות חשובה בקהילה היהודית הספרדית המקומית. אלמגריבי המשיך לשגשג כזמר בקנדה, אך הפעם בין כותלי בית הכנסת. שמה של קהילת היהודים הספרדית פורטוגלית נקראה "קהל שארית ישראל" והיא קיבלה הכרה פורמלית במונטריאול על ידי השלטון הבריטי ב-1768. קהילה גדולה וותיקה זו של מגורשי ספרד ופורטוגל התקבצה סביב בית הכנסת שארית ישראל, שאלמגריבי הפך לפייטן שלה ב-1967 – תפקיד בו כיהן במשך 16 שנה. אלמגריבי הצליח מאוד גם בתפקיד זה – הישג לא מובן מאליו בשביל זמר שחתום על להיט ושמו "החלוק שלך פתוח, גברת".
;
ב-1984 עזב אלמגריבי את מונטריאול ועלה לישראל. גם כאן המשיך בפעילות מוזיקלית עשירה, בעיר מגוריו, אשדוד. הוא הקים בה את המרכז לפיוט ושירה, שימש בתור המנהל הפדגוגי הראשון של המרכז, והניח את היסודות להקמתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שהתחילה כמקהלת תלמידים עליה ניצח. מקהלת התלמידים הפכה עם השנים לתזמורת חשובה ומצליחה שעתידה הייתה לזכות בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בשנות התשעים חזר למונטריאול – יש המייחסים את המעבר לאכזבה שחש מכך שלא מונה בארץ למנצח התזמורת האנדלוסית. בצפון אמריקה שימש בין היתר כחזן בבית כנסת בניו ג'רזי ולימד ליטורגיה ספרדית בניו יורק. במקביל המשיך להופיע בעולם כולו, וקיבל כבוד יוצא דופן בפסטיבלים של מוזיקה אנדלוסית מסביב לעולם.
סמי אלמגריבי נפטר במרץ 2008 במונטריאול וכעבור כשנה וחצי עצמותיו הועלו למנוחת עולמים בבית העלמין אשדוד בטקס אשכבה רב משתתפים ומכובדים. אישתו, מסודי כהן, נפטרה ב-2015, זמן קצר אחרי שילדיהם הקימו במונטריאול את קרן סמי אלמגריבי. מטרות הקרן הן לטפח ולקדם קשרים בין הקהילה המוסלמית והיהודית במגרב באמצעות המוזיקה של אלמגריבי; להפיץ את המוזיקה שלו ברחבי העולם; לתרום למחקר על מוזיקה אנדלוסית, ועוד. באמצעות הקרן, שמארגנת קונצרטים ואירועים, ובאמצעות מעריציו הרבים של אלמגריבי שממשיכים להפיץ את המוזיקה שלו ברשת, המוזיקה והמורשת שלו ממשיכים לחיות ולהגיע לקהלים חדשים. הוכחה לכך היא תחרות העוּד הבינלאומית ע"ש סמי אלמגריבי שנוסדה באשדוד ב-2017, ומופעי מחווה שונים המוקדשים לו. בארץ אף קרויים שני רחובות על שמו: אחד באשדוד ואחד באשקלון.
בשנים האחרונות פורסם בבלוג בשפה הצרפתית "יהודי מרוקו" מאמר ישן ויפה על אלמגריבי שכתב סלומון בן-ברוך. הוא הגדיר את פועלו של אלמגריבי בתור "סימביוזה הרמונית ומאוזנת של יצירה מוזיקלית חילונית ולהט דתי". במאמרו תיאר את אלמגריבי כאמן בעל לב רוטט וקול מקסים, שנושא עמו את כל הרגש שבו מתמזגות שתי אהבותיו הגדולות, דת ומוזיקה. השתיים יוצרות ביניהן קישור אותו מכנה הכותב "פרדוקסלי ממבט ראשון, אך עשיר כאשר מכירים את האיש ואת מסלול חייו".