ב-2014 נסעתי לבוסניה לצורך הכנת כתבה על סיפור הצלתה של הגדת סראייבו, אחד הספרים היהודים העתיקים בעולם, על ידי אוצרים מוסלמים בשתי מלחמות – מלחמת העולם השנייה ומלחמת הבלקן. את הסיפור סיפר לי אנבר איממוביץ׳, מי שהציל את ההגדה בשנות ה-1990. לדבריו, במלחמת העולם השנייה הציל אותה הספרן ד״ר דרוויש קורקוט מידיו של הפושע הנאצי, יוהאן האנס פורטנר, שנשלח בכדי לקחת אותה לאוסף בפראג. קורקוט הסתיר אותה בהרים עד תבוסת הנאצים.
זהו לא סיפור בדים – קורקוט הוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות עולם גם על הצלת ילדה יהודייה. אלי טאובר, מראשי הקהילה היהודית, אישר את הסיפור. אפילו קונן על כך שבעוד ההגדה ניצלה, פורטנר הצליח לגנוב את פנקס הקהילה והיסטוריה מדויקת לפרטים של מאות שנים נמחקה.
לכאורה אותו אוסף אליו הגיע הוא המוזיאון היהודי של פראג היום. מוזיאון פופולארי מאד בין מבקרים יהודים ולא יהודים כאחד. המוזיאון נוסד ב-1906, אבל על פי אחת התאוריות עמדו הנאצים – אחרי שינצחו במלחמה ויסיימו את מטרת העל שלהם להכחדת העם היהודי באירופה – לקיים מוזיאון שיבצע רצח שני של העם היהודי ויציג את העם שהושמד כגזע מנוון ופרזיטי. זה היה ההסבר להימצאותו של אוסף בן מאות אלפי פריטים יהודיים בפראג. הוא נחשב לחלק מפעילות ״המכון לחקר השאלה היהודית״ שהיה עסוק בביסוס המדעי כביכול לצורך בהשמדת היהודים.
נוכחותה של אותה תאוריה הייתה קשורה גם בתערוכה שנדדה ברחבי ארצות הברית החל מ-1983. עם התחממות מסוימת של יחסי המערב עם צ׳כוסלובקיה הקומוניסטית, הושקה באותה שנה תערוכה נודדת מטעם מכון הסמית׳סוניאן עם כ-400 פריטים מתוך האוסף. בכתבה בניו יורק טיימס היא מוצגת כיקרת ערך כל כך שהיא הובאה לארצות הברית על ידי מטוס של חיל האוויר האמריקאי.
מנהלת התערוכה, אנה קוהן, סיפרה לעיתון שאת האוסף הכינו שמונה אוצרים יהודים שנבחרו משורות האסירים במחנה טרזינשטט. כולם מלבד אחד נרצחו אחרי שהשלימו את עבודתם. אחד מיוזמי התערוכה מציג את אותם אינטלקטואלים יהודים בצורה מעט מוזרה: ״אנשים אמיצים מאד שידעו שלא יוכלו להציל אנשים אבל עמלו על שימור המורשת היקרה להם״. באופן רגיש וסמלי נכללו בתערוכה גם ציורי ילדים מטרזין.
אלא שהבעיה בסיפור הייתה שלא היה שום ביסוס רציני לתיאוריה ברשומות הנאציות. לא נמצאה שום עדות על כוונה להקים מוזיאון כזה. אמנם ב-1942, כשהגרמנים משתלטים על המוזיאון היהודי בפראג, היו בו 760 פריטים בלבד והם פוצחים במבצע במהלכו נאספו למעלה מ-140 אלף פריטים מבתי כנסת בכל צ׳כוסלובקיה ומרכז אירופה, אבל רישומים נאצים מובהקים לכוונה להקים מוזיאון כזה – אין. למעשה, המוזיאון היהודי בפראג מסתייג ממנה. ההשערה המדעית הנפוצה יותר תלתה בנטייה הנאצית לרישום ותיוק בכל פעולותיהם בצירוף אינטרסים כלכליים של הערכת האוסף אותו גזלו מבעליהם.
על אף שהמוזיאון וקהילת פראג נשלטו על ידי המשרד הנאצי הראשי להגירה יהודית, רוב התכנון והארגון של איסוף החפצים בוצע על ידי הקהילה היהודית עצמה, ובייחוד המייסד והאוצר של המוזיאון, סלומון הוגו ליבן, ואוצר המוזיאון היהודי במיקולוב, אלפרד אנגל. הסבר אחד לנכונותם של הנאצים להרשות למוזיאון להמשיך בעבודתו היה התכנון הנאצי להקים בעתיד שלאחר המלחמה מוזיאון לגזע נכחד.
ב-3 באוגוסט 1942 יצא קול קורא מהמוזיאון המרכזי בפראג אל הקהילות היהודיות ברחבי מדינות החסות, עם הנחיות לשלוח כל פריט ופריט מבתי הכנסת שלהם, כולל תשמישי קדושה, ספרים וכתבים גנוזים. חברי צוות המוזיאון ידעו שהם אחראים לשימור שרידי החיים היהודיים והיו זהירים ככל הניתן במגעיהם עם הרשויות הנאציות, כדי שיותר להם להמשיך במאמציהם. בזכות עבודתם המאומצת והעדינה, הצליחו עובדי המוזיאון המרכזי בפראג לחבל בהיקף הביזה הנאצית של רכוש יהודי, ולהעביר את השלל למקום מבטחים בהיסטוריה היהודית.
הם הצליחו אמנם להציל את שרידי החיים היהודיים בבוהמיה ומורביה, אך לא הצליחו להציל את חייהם שלהם. כל היהודים שהשתתפו במבצע האיסוף גורשו, ורק שניים מקבוצת האוצרים המקורית שרדו, חנה וולבקובה וד”ר קרל שטיין – שניהם ניצלו וחזרו לעבוד במוזיאון בסיומה של המלחמה. ובכל זאת, פועלם והישגיהם היו מעבר לכל דמיון. בפברואר 1945 הסתיימו כל הגירושים, וכבר לא נותר איש שיפעיל את המוזיאון. עד לאותו מועד נאספו במוזיאון פריטים מ- 136 קהילות לשעבר במדינות החסות בוהמיה ומורביה. היו שם 212,822 תשמישי קדושה, ספרים וגנזים – וביניהם 1,564 מגילות תורה. עבודתם הייתה כה מפורטת וכה יסודית, שלמעשה הקטלוג שהכינו משמש עד היום לזיהוי מדויק כל חפץ שאספו.
ב-2017 פוצח מוסיקאי יהודי-אוסטרלי בשם בראם פרסר במסע חיפוש שורשים. תרומתו המקורית לתרבות היהודית הייתה להקת רוק כבד שביצעה קאברים לשירים יהודיים מפסקול ״כנר על הגג״ ועד ״ירושלים של זהב״. סבו היה מלומד יהודי מצ׳כוסלובקיה שעזב את הדת אחרי השואה אבל חידש את הברית שלו עם אלוהים וחזר לקיים מצוות לאחר שבראם נכדו, ניצל מניתוח לב מסובך בילדותו.
באמצעות מחקר שפורסם על ידי אוניברסיטת מונאש, הוא מגלה שסבו היה זה שתרגם את ההגדה של פסח לצ׳כית וב-1942, לאחר גירושו לטרזינשטט, אכן נבחר להיות בין כמאה מלומדים שהחלו תהליך סינון קפדני של מוצגים ופריטים בהוראת הנאצים. המסקנה של פרסר הייתה כי סבו היה אחד המקטלגים עבור הנאצים בפרויקט ומכאן הקשר לתאוריית המוזיאון הנאצי העקשנית הקשורה למוזיאון היהודי בפראג. פרסר לא הציג זאת כמחקר אלא כספר מצוין וזוכה פרסים בשם The Book of dirtשחלקו תיעודי וחלקו סיפורת.
ספר אחר שהופיע ב-2017 הציג את פרויקט המלומדים שנבחרו על ידי הנאצים באור אחר במקצת. אנדרס רידל, סופר שבדי פרסם את ״גנבי הספרים״, בו הוא הצביע על כך שבעוד הנאצים שדדו ספריות בכל המקומות אותם כבשו במזרח אירופה וכמו כן נפלו לידיהם ככל הנראה מיליוני ספרים במצבורים סובייטים אחרי ניצחונותיהם המוקדמים במלחמה מול הרוסים. על שוד הספרים המאורגן היה אחראי פושע נאצי בשם אלפרד רוזנברג. מניעיו של רוזנברג בעניין היהודי היו אולי לחשוף באמצעות הספרים קונספירציה יהודית בינלאומית.
מכל מקום, לגרמנים היו בחזקתם מיליוני ספרים יהודים וכדי למיין אותם אותרו בין אסירי המחנות והגטאות מלומדים יהודים. מרכז מיון כזה היה במקור בגטו וילנה. עם תבוסותיהם במזרח הם נאלצו להעביר את הפעילות קרוב יותר לשטחם – ומחנה טרזין נבחר כמתאים והוקמה יחידה שנקרא בציניות ״התלמוד-קומנדו״. מאחר וגטו טרזין היה מחנה לדוגמא לעיתונות העולם ולצלב האדום, ספרנים שממיינים ספרים לספריה הצטלמו היטב והתאימו לקונספט הרמייה.
רידל הקדיש מקום לדילמות של ספרנים יהודים, הן בוילנה והן בטרזינשטט. הם התבקשו לבחור ספרים שמתאימים למחקר והתזה הנאצים, כשהם יודעים שאלו יסייעו כנראה לפסבדו מחקרים להצדקת השואה. במקביל, הם היו מחויבים לדון ספרים אחרים לכיליון. הוא לא מתחמק מהדמיון להחלטות הנוראיות לגבי חיי אדם שנאלצו לקבל יהודים.
אז הנאצים אספו, מיינו וקטלגו ספרים ואוספים יהודים בכמויות גדולות, מכוונות לא ברורות לגמרי מבחינה היסטורית. אבל הטקסט הזה שאתם קוראים עכשיו מגיע מבלוג מוזיאון העם היהודי, מוזיאון שהשואה אמנם איננה עיסוקו העיקרי – אלא תיעוד החיים, התרבות והפריחה היהודית על פני אלפי שנים. אולי זה ניצחון נוסף על הנאצים. לא רק את חייהם של בנות ובני העם היהודי הם רצו להכחיד, אלא גם את ההיסטוריה היהודית הם רצו לקחת לנצל ולעוות לצרכי תורת הגזע המתועבת שלהם. גם בזה הם לא הצליחו. אנחנו פה.