ב-1967 קיבל הצלם עטור הפרסים פול שוצר ציון לשבח במסגרת טקס הענקת "מדליית הזהב ע"ש רוברט קאפה" שמעניק ה-Overseas Press Club of America. שוצר, שזכה בלא מעט פרסים ואותות הוקרה במהלך הקריירה הלא-ארוכה שלו, קיבל את הציון לשבח הנ"ל על הסיקור הצילומי האחרון שלו למגזין "לייף" מהמלחמה שבה איבד את חייו. הצלם היהודי-אמריקאי נהרג ב-5 ביוני 1967, היום הראשון של מלחמת ששת הימים, במבואות עזה. הוא מת בשיא ההצלחה המקצועית שלו, בגיל 36 בסך הכל, והשאיר אישה, שני ילדים, אחים והורים.
במותו הצטרף שוצר למספר אנשי תקשורת שנהרגו במהלך סיקור מלחמת ששת הימים, ולשורה ארוכה של עיתונאים וצלמים שאיבדו את חייהם בעת מילוי תפקידם לאורך המאה ה-20. הזכור שבהם הוא כמובן האיש על שמו נקרא הפרס – הצלם ההונגרי-יהודי רוברט קאפה, שנהרג ב-1954, במלחמת הודו-סין הראשונה.
קאפה אמר פעם ש"אם התמונות שלך לא מספיק טובות, סימן שאתה לא מספיק קרוב". על פי עיקרון זה חיו שוצר וכל יתר הצלמים שסיכנו את חייהם בשביל הצילום האולטימטיבי. שוצר סיכן את חייו לא פעם. גם כשעורכיו ב"לייף" התנגדו שייסע לישראל ב"תקופת ההמתנה", הוא התעקש לעשות זאת. בדיוק כפי שהתעקש להצטרף לנסיעות החופש של פעילי זכויות-אדם במונטגומרי, אלבמה, כשהממונים עליו בעיתון התנגדו. זכויות אזרח היו בדמו, וכך גם אהבת ישראל. לא היתה לו בעיה לסכן את חייו כשהוא הזדהה עם מטרה כלשהי וביקש להשפיע על דעת הקהל בעזרת צילומיו.
שוצר היה מחובר מאוד ליהדותו. הוא היה ציוני נלהב (אישתו טענה שאילו הוא לא היה מקבל את המשרה ב"לייף" הוא היה עושה עלייה), והחיבור לזהות היהודית שלו התחזק עוד יותר לאחר שביקר באוושוויץ. הוא ביקר פעמים רבות בארץ וצילם בה – אנשים, נופים, חיילים ובניינים. ב-1960 צילם סדרה המוקדשת לחיי היומיום בישראל: הוא צילם בכפר חב"ד וברחובות תל אביב, תיעד את החגיגות בהר מירון בל"ג בעומר וצעירים רוקדים במועדון לילה בבאר שבע. באחד הצילומים הללו, ניצולת שואה מרימה את זרועה ומראה את המספר למצלמתו של שוצר, ובידה השניה היא אוחזת עיתון המודיע על לכידתו של אדולף אייכמן.
אהבתו של שוצר לישראל היתה ידועה והיא עמדה מאחורי ההספד שפורסם עליו ב"לייף": "ניתן אולי למצוא נחמה בעובדה שפול מת היכן שרצה למות ונתן את חייו עבור מה שהיה לו חשוב מכל. זה נכון, אך איבדנו איש יוצא מן הכלל, איש מהמעלה הראשונה. ביידיש טיפוס כזה נקרא מענטש. פול היה מענטש".
שנות ה-30 של המאה ה-20 היו השנים הגדולות של השבועונים המצולמים, ו"לייף" מבית "טיים מגזין" היה החשוב שבהם. ב-1936 רכש הנרי לוס, המו"ל של "טיים", מגזין ישן בשם "לייף" והפך אותו למגזין חדשות צילומי העוסק בחדשות, תרבות וחברה. הצלם הניו יורקי הצעיר פול שוצר הצטרף למערכת של "לייף" ב-1956, בהיותו בן 26 בסך הכל, וכך הפך לצלם הצעיר ביותר שזכה לכבוד הזה. שוצר היה צלם חובב מגיל 10 אך חשב תחילה ללכת בדרכו המקצועית של אביו העורך דין. בסופו של דבר, למד אמנות בקופר יוניון והחליט להקדיש את חייו לצילום.
שוצר היה כוכב זוהר בשמי הפוטו-ז'ורנליזם. במהלך 11 השנים בהם צילם עבור "לייף" – עד ליום מותו – צילומיו הופיעו ב-491 כתבות. הוא לא נלחץ משום דבר: לא מלצלם כוכבי ענק, פוליטיקאים רמי דרג ושועי עולם, וגם לא מלנסוע לצלם במקומות המסוכנים ביותר. היו בו שלווה ואומץ יוצאי דופן, וטיימינג מופלא: הוא ידע תמיד לכוון את מצלמתו למקום הנכון בדיוק ברגע הנכון. באשר לאומץ – היו שהעידו כי היה "אמיץ מדי", ועל כן מצא את מותו באופן כה טראגי.
האיש שתיעד בעדשתו את עידן המלחמה הקרה, מנה בין חבריו את ג'ון פ' קנדי ואת משה דיין, ונסע ממקום למקום כדי להנציח את האירועים המשמעותיים ביותר של תקופתו. הוא תיעד בעדשתו אינספור אנשים בעלי משמעות היסטורית, ברגעים היסטוריים. הוא תיעד את הבחירות הדרמטיות לנשיאות ארה"ב ב-1960 ורגעים דרמטיים לא פחות במאבקה של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. ב-1957 צילם את נזקי הוריקן אודרי בלואיזיאנה וב-1962 את רעידת האדמה הענקית באירן שהרגה מעל 12,000 איש. הוא צילם את בניית חומת ברלין, את הרעב בהודו, ואת ההפגנות נגד הנשיא ניקסון. הוא נעצר בקובה כשנסע לצלם את פידל קסטרו, לכד בעדשתו את מלחמת העצמאות של אלג'יריה, וגם את מלחמת וייטנאם כמובן. אחד הצילומים הכי מפורסמים שלו היה של חייל וייטקונג שנלכד על ידי חיל הנחתים האמריקאי. הפורטרט המזעזע של החייל שפיסות מסקינג טייפ מודבקות על עיניו ועל פיו, עיטר את השער של "לייף" בנובמבר 1965.
הצילום הזה הוא דוגמה מצוינת לאופן בו שוצר פרט על נימי הרגש בצילומיו וזיקק מתוך אירועים היסטוריים את הרגעים האנושיים. גם כשצילם את משפחת קנדי, את אייזנהאואר, ניקסון או מרטין לותר קינג, צילומיו מעולם לא היו ממלכתיים או פורמליים, אלא אנושיים. והוא צילם לא רק מלחמות, אסונות טבע ואירועים פוליטיים, אלא גם צילומי אופנה, תרבות, חברה ועוד.
כשחושבים על האנושיות בעבודותיו של שוצר נזכרים ברבות מעבודותיו: צילום של ג'ון פ' קנדי ואישתו ג'קי בטקס ההשבעה של קנדי לנשיאות; צילום של מרילין מונרו וארתור מילר מתנשקים באוטו; צילום של תומכות נלהבות בקמפיין של קנדי שהעובדה שהן מאוהבות במועמד הנאה לנשיאות ניכרת על פניהן; צילום של ילד שחור היושב בכיתה לבנה בארצות הברית ויתר הילדים בוהים בו.
ב-1961 עבר שוצר להתגורר עם משפחתו בפריז, שם שהה במשך חמש שנים, ומשם יצא למשימות צילום בכל העולם. בין היתר צילם את החיים באיטליה ובמזרח אירופה. משימתו הצילומית האחרונה היתה סיקור מלחמת ששת הימים. למרות הסכנה הברורה והמיידית, שוצר התעקש להצטרף לללוחמים הישראלים בחזית וקיבל אישור מיוחד ממשה דיין לעשות זאת. הוא הצטרף לזחל"ם הפיקוד של רס"ן אריה מאיר, ונורה בראשו כשיצא מהזחל"ם על מנת לצלם. שוצר ידע היטב שרוברט קאפה מצא את מותו כשירד מהג'יפ במלחמה על מנת לצלם, ועדיין בחר לעשות כמוהו. מצד שני, לא ברור אם שוצר היה ניצל אילו היה נשאר בזחל"ם, שכן הרכב נפגע מפגז, התלקח ומרבית נוסעיו נהרגו גם הם. לצד גופתו של שוצר נמצאה מצלמתו. התמונות האחרונות שהספיק לצלם פורסמו ב"לייף" כשבועיים לאחר מותו.
ב-1969, שנתיים לאחר מותו של בעלה, הגיעה לישראל לראשונה אשתו, ברניס, עם בנם, דייוויד. מבחינתה זה היה מסע להכיר את הארץ שבעלה כה אהב ושבה נהרג. באותו ביקור נטעה ברניס עץ בחורש על שמו של שוצר שהקרן הקיימת לישראל נטעה ליד קיבוץ בארי בעוטף עזה, לא רחוק מהמקום בו נהרג. היא גם התראיינה ל"מעריב", לכבוד פתיחת תערוכת "הצלמים שאיכפת להם" שהוקדשה לזכרו של שוצר במוזיאון ישראל בירושלים. בראיון אמרה ברניס: "הוא היה האיש שאהבתי – לכן לא יכולתי לערער על כך שטס למוקדי הסכנות בעולם".
בתם דינה סיכמה פעם את עבודתו של אביה: "הוא התמקד באנשי כוח ואנשים חסרי כוח, האנשים שהיו אחראים לאירועים והאנשים שהושפעו מהם". כפי שבתו העידה, כששוצר תיעד אירועים היסטוריים, הוא כיוון את מצלמתו גם אל האנשים הפשוטים שנקלעו לאירועים הללו שלא מרצונם, ולא פעם שילמו על כך מחיר כבד. בסופו של דבר, הוא שילם את המחיר הכבד מכל.