כששושנה מנדל, מומחית בשימור פריטי טקסטיל היסטוריים, קיבלה לידיה מארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור בירושלים את הגלימה והפאה המקוריים ששימשו את השחקן שלמה מיכואלס בתפקיד הראשי בהצגה "המלך ליר" בתאטרון היהודי במוסקבה לפני כמעט 90 שנה – נשימתה נעתקה.
עד גיל 10 התגוררה מנדל במתחם התיאטרון הממלכתי היהודי במוסקבה. היא הייתה בת יחידה להוריה, שעבדו בתיאטרון, בשנת 1956 השתקעה משפחתה של שושנה בישראל, במסגרת עליית גומולקה. על סופם הטראגי של התיאטרון ומייסדיו, ביניהם גם על הרצח של מיכאולס, היא שמעה רק בבגרותה.
ממרחק הזמן אפשר לומר שבכל הנוגע לזיכרון יהודי, העיקרון הוא פחות או יותר כזה: תאמרו לי לאיזו תנועה אידיאולוגית השתייכתם, ואומר לכם האם תזכו בתהילה ובכבוד, או שמא תצללו עמוק לתהומות הנשייה. כולנו שמענו על חנה רובינא, הגברת הראשונה של תיאטרון "הבימה" שגרפה כמעט כל פרס אפשרי, אבל מעטים מדי בישראל שמעו על השחקן, הבמאי והמנהיג התרבותי האגדי, שלמה מיכואלס. האמת ההיסטורית היא שבין שתי מלחמות עולם, רובינא ומיכואלס היו הכוכבים הגדולים של התיאטרון היהודי העולמי, שמרכזו היה בעיר מוסקבה. יום הולדתו ה-131 של מיכאולס הוא הזדמנות טובה לתקן מעט את עוון השכחה, לצד הצגת אותה גלימה מקורית מ-"המלך ליר" במוזיאון העם היהודי החדש שנפתח בשבוע שעבר.
מראשית דרכה של התנועה הלאומית היהודית, התקוטטה "השפה החכמה והצנועה", כפי שכינה יצחק בשביס זינגר את היידיש, עם אחותה הצעירה והיפה ממנה – העברית. סיפור היריבות על פיתחון הפה של היהודי החדש, התעצם בשנת 1908, בוועידת צ'רנוביץ', המשיך במלחמת השפות של הטכניון, והגיע לגילוייו האלימים בהקמת "גדוד מגני השפה העברית", שחבריו המתינו בסמטאות אפלות לכל יהודי שהעז לפטפט בדיאלקט היידי הגלותי. היריבות הזו מספקת גם את הרקע ההיסטורי לסיפור שלנו.
בשנות ה-1920 פעלו במוסקבה שני תיאטראות יהודיים בולטים. שניהם היו פורצי דרך, שניהם נהנו מהצלחה מסחררת, ושניהם זכו לביקורות מצוינות. האחד, "הבימה" הציוני ודובר העברית, והשני, "מלוכישער ייִדישער טעאַטער" – התיאטרון היהודי הממלכתי דובר היידיש, או כפי שנקרא בקיצור ברוסית: "גֹוסֶט".
יש לומר בהגינות שבאותם ימים ליידיש היה יתרון לשוני על העברית. הסיפור היהודי סופר טוב יותר בשפת היידיש החצופה, האירונית, והמנוסה בתיאור אורח החיים של השטעטל. העברית, לעומת זאת, טרם הפכה ללשון מדוברת והייתה עדיין שפה מליצית, לשון קודש, הנתונה בסד מקראי קשיח. כשהצייר הנודע מרק שאגאל, ששימש כמעצב התפאורה הראשי של הגֹוסֶט, הוזמן לעצב את התפאורה במחזה "הדיבוק" שהועלה בהבימה, הוא אמר: "השחקנים שם לא משחקים, הם מתפללים". במאמרו "הגלות כטרגי-קומדיה" כתב ד"ר יאיר ליפשיץ כי "עבור שאגאל, כמו עבור אחרים שהאמינו בחזון סוציאליסטי חוצה-לאומים, העברית הייתה עדיין שפה הנושאת את עול המסורת הדתית, כמו גם את המטען הפוליטי של הלאומיות הציונית".
גם הכוכבים הראשיים של שני התיאטראות ייצגו את ההבדלים התהומיים בין שתי הציוויליזציות התרבותיות – העברית והיידיש. מצד אחד, רובינא עזת המבע, הצחורה ונטולת הפגמים, ומצד שני מיכואלס – שילוב מוקדם של דני דה ויטו וג'ורג' קוסטנזה – שבתווי פניו הגרוטסקיים גילם את דמותו של היהודי הגלותי, שנמלט מהפוגרום, עם חיוך אירוני על פניו. רובינא הייתה העתיד הציוני. מיכואלס היה העבר הגלותי.
כשמיכואלס שיחק את המלך ליר, בשעתו הגדולה על בימת התיאטרון היהודי במוסקבה, שייקספיר בכה מאושר בקברו. מי היה מאמין, לבטח היה אומר לעצמו הגאון האנגלי, שדווקא יהודי פשוט, שהתחנך בתלמוד תורה, יגלם בכזה דיוק וכישרון מלך אנגלי, שנפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ועוד ביידיש – שפתו של "שיילוק". ואולי, בכל זאת, היה מהרהר המחזאי המבריק, דווקא בן לעם שחווה כל כך הרבה אובדן, מסוגל לגלם דמות כמו המלך ליר, ושפה טרגית-קומית, כמו היידיש, יכולה לרדת למצולות נפשו של אב מכמיר לב שבנותיו הפנו לו עורף.
היריבות בין שני התיאטראות – הבימה והגֹוסֶט – הסתיימה בשנת 1928, כשתאטרון הבימה העתיק את מקום מושבו ממוסקבה לארץ-ישראל. משנות ה-1930 סר חינו של הגֹוסֶט בעיני מיניסטריון התרבות הקומוניסטי שדרש ממיכואלס – שכיהן גם בתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון – ליישר קו עם הסוציאליזם הראליסטי המפלגתי, ולהמעיט בהצגות בעלות גוון יהודי מובהק.
במהלך מלחמת העולם השנייה גויס מיכואלס, שנחשב למנהיג הבלתי מוכתר – אך גם הבלתי מעורער – של יהדות ברית המועצות, לוועד היהודי האנטי-פשיסטי. במסגרת תפקידו ביקר במערב, בין השאר גם בארה"ב. אחרי המלחמה חש מיכואלס את הכוונת הסובייטית על עורפו. השמועות כי המפלגה עוקבת אחריו בגין חשד לקשרים עם המערב, הגיעו לאזניו. הפור נפל בערב לזכרו של הסופר היהודי הדגול, מנדלי מוכר ספרים, שהתקיים שבועיים אחרי הצבעת כ"ט בנובמבר, במהלכו נאם מיכואלס נאום בשבח המדינה היהודית שבדרך. מאותו רגע מיכואלס סומן כבוגד.
בזיכרונותיה מתארת בתו של סטאלין, סווטלנה אלילויבה את הרגע בו עדכנו את אביה על מותו של מיכואלס. "מישהו דיווח לו, והוא הקשיב. ואחר כך אמר: 'נו, תאונת דרכים'. אני זוכרת יפה את נעימת הדברים – לא הייתה זו שאלה, כי אם קביעה, תשובה; בסיימו את השיחה, הוא בירך אותי לשלום וכעבור זמן-מה אמר: "בתאונת דרכים נספה מיכואלס". מעמדו הציבורי והאהדה הגדולה אל מיכואלס גרמה אפילו לרודן הרצחני לתרץ את נסיבות מותו ולאפשר לו הלוויה ממלכתית רבת משתתפים.
לפני מספר שנים ביקרה שושנה מנדל בעיר הולדתה, מוסקבה. באחד הרחובות הסמוכים לכיכר לוביאנקה הארורה, מקום מושבו של מטה בניין הק.ג.ב, שבמרתפיו שכן בית הסוהר בו עונו למוות אויבי המשטר, היא הבחינה בשתי ויטרינות שמוצבות ברחוב. באחת הוויטרינות הוצגו צווי ההוצאה להורג עליהם חתמו סטלין, בריה ושאר רבי המרצחים, ובצד השני צילומים של חלק מהנרצחים. בין הצילומים היא זיהתה את מיכואלס ואת יד ימינו בתיאטרון הגֹוסֶט, השחקן בנימין זוסקין.
כשקיבלה לידיה את עבודת השימור על הגלימה והפאה שלבש מיכאולס בהצגה "המלך ליר", שמוצגים בימים אלו ב"אנו- מוזיאון העם היהודי", היא הרגישה שהמעגל נסגר. גם אם זה אולי מעט מדי ומאוחר מדי, בכל זאת, סוף סוף מיכואלס וחבריו מתיאטרון הגֹוסֶט, זוכים להכרה רשמית על יצירתם ותרומתם לעולם התרבות היהודי. הגברת הראשונה של התאטרון הישראלי, ליא קניג, שגילמה בעצמה את המלך ליר רק לפני שנתיים, אומרת בסיור האודיו גייד המיוחד במוזיאון: "במובנים מסוימים כולנו, שחקני ויוצרי התיאטרון היהודי בארץ ובעולם, יצאנו מקפלי האדרת הזו של מיכואלס". התיקון נעשה.
