בדרך הארוכה במונית מרוסיה, בדרכם לעיר הולדתו, הטיל בנימין זר את הפצצה: "כשנגיע למשהד", הוא אמר לשרה, ארוסתו הטריה, "אמי תיתן לך תליון, אותו תהיי חייבת לענוד, אחרת החיים שלנו יהיו בסכנה".
האפיזודה הזו התרחשה בשנות ה-1920. מספר חודשים לפני כן, אביו של בנימין, סוחר פרוות מהעיר משהד, אירן, בשם יעקב זר, התארח אצל הקהילה היהודית בעיר הרוסית מור (שבינתיים הספיקה כבר להימחק מהמפה) במסגרת עסקיו. לאחר תפילת ליל שבת, הבחין יעקב בנערה טובת מראה – שרה. בליבו גמלה החלטה – לבקש את ידה עבור בנו, בנימין.
אחרי היכרות קצרה, בנימין ושרה התארסו. אולם לשרה היה תנאי אחד לבעלה לעתיד – שייקח אותה "לירושלים הבנויה" במילותיה. בנימין הסכים אבל ביקש שלפני כן יעצרו בבית הוריו במשהד, ויחגגו שם את כניסתם בברית הנישואין.
יעקב זר, שנחשב לאחד היהודים העשירים במשהד, מימן לזוג הצעיר מונית, והשניים עשו את דרכם מרוסיה למשהד. במהלך הנסיעה, שנמשכה ימים רבים, בנימין גילה לשרה את הסוד הגדול של הקהילה היהודית במשהד.
אנחנו חוזרים כמעט מאה שנה אחורה. המקום: משהד. הזמן: י"ב בניסן תקצ"ט (1839), יומיים לפני ליל הסדר. רצה המקרה ובאותו יום ציינו במשהד את "יום העשורא" – היום בו נערף ראשו של האימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, ובנו של עלי, מייסד השיעה – אחד משני הזרמים המרכזיים בדת המוסלמית.
ובינתיים, בזמן שהמאמינים המוסלמים נוהרים למסגדים לרגל היום הקדוש, פונה אישה מהקהילה היהודית אל רופא אליל פרסי, שירפא אותה מצרעת שהתפשטה בידה. האחרון יועץ לה לטבול את ידה בדם של כלב ואכן אותה אישה ביקשה מנער מוסלמי מקומי שיהרוג עבורה כלב. לאחר המעשה פורץ ויכוח בין הנער לאישה על גובה התשלום. בעקבות הסכסוך הכספי, הנער הזועם מתחיל לרוץ ברחובות העיר, בעודו צועק בקול רם שהיהודים הרגו כלב, וקראו לו "חוסיין".
עכשיו רק תנסו לדמיין את התמונה. רבבות מוסלמים עורכים במסגדים את טקס "התעזיה", במסגרתו הם מלקים את גופם עד זוב דם לזכר סבלו של הקדוש חוסיין, ובשיא הפולחן האקסטטי, הם שומעים שהד'ימי הנחותים, היהודים, מעזים לחלל את כבודו של הקדוש המוסלמי ולקרוא לכלב מת על שמו.
התוצאות היו הרסניות. המון מוסלמי מוסת התנפל על שכונת היהודים בעיר וביצע מעשי שוד, רצח ואונס. 32 יהודים נרצחים והקהילה כולה מחויבת להתאסלם כדי להציל את בניה. בדומה למומרים היהודים בספרד, שנקראו ""Cristiano Nuevo (הנוצרים החדשים) ליהודי משהד המתאסלמים מודבק מאז הכינוי: "ג'דיד אל אסלאם" (המוסלמים החדשים).
הדמיון לאנוסי ספרד לא נגמר כאן. בדיוק כמו אחיהם מהמערב, גם יהודי משהד לא התכוונו לוותר על דת אבותיהם, ובכך גזרו על עצמם לשמור על יהדותם בסתר. במשך 120 שנה הם חיו חיים כפולים – יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
הגיבורים המרכזיים של טקטיקת ההסוואה היו למען האמת, גיבורות – נשות הקהילה היהודית של משהד. כמוסלמיות הן חויבו ללבוש את הבגד המוסלמי המסורתי, הצא'דור, ומאחר ועל המקומיים המוסלמים נאסר להסתכל על נשים, נשות הקהילה שימשו על תקן בלדריות, כשנשאו מתחת לצ'אדור את כל הדרוש לצרכי הקהילה: ספרי תורה, תפילין, טליתות ושאר תשמישי קדושה.
על מנת לא לעורר חשד, קנו יהודי משהד אוכל בחנויות המוסלמים, אולם נהגו להשליך אותו למאכל לחתולים ולכלבים. השחיטה הכשרה נעשתה במחשכים, והנשים נשאו את הבשר לבתים תחת הצ'אדור. בפסח, המשיכו יהודי משהד לאפות לחם, אבל בנו תנורים בפתח הבתים לשריפת הלחם, כדי לא להכניס חמץ לבתיהם. המצות נאפו בסתר בבתים פרטיים לאחר חצות, כשהילדים כבר נרדמו, זאת משום שהקנאים השיעים נהגו לתשאל את הילדים.
אנוסי משהד הקימו בתי כנסת בבתים פרטיים ומקוואות במרתפי בתים. לכל אדם בקהילה ניתנו שני שמות, יהודי ומוסלמי, וכאשר נולדו בנות, ניקבו את אוזניהן ואירסו אותן ליהודי מהקהילה מגיל צעיר, כך שבזמן שבגרו והמוסלמים הגיעו לבקש את ידן, גילו שהן כבר מאורסות. טקס החתונה כלל כתובה יהודית ושטר נישואים מוסלמי.
בימי שישי נהגו יהודי משהד ללכת למסגד ומיד אח"כ ערכו קידוש בבתיהם. בשבת, הם פתחו את החנויות, אולם הקפידו להשאיר בחנות ילד, שתפקידו היה לומר למוסלמים "אבא עוד מעט חוזר", עד שנמאס לאחרונים לחכות, והם המשיכו לחנות הבאה. כך חיו היהודים במשהד במשך 120 שנה, כמו זיקיות אנושיות, מחליפים זהויות ביום ובלילה, בשבת ובמועד, בבית וברחוב, מקווים שיום יבוא והם יוכלו לחיות כיהודים חופשיים.
"ומה בדבר התליון? מדוע אני צריכה לענוד אותו?", שאלה שרה את בעלה לעתיד, בעודם עושים את דרכם במונית בדרך למשהד. אחת הדרכים של נשות הקהילה היהודית במשהד להתל במוסלמים, סיפר בנימין לארוסתו, היא לענוד תליון עם דיוקנה של פאטמה – בתו של מוחמד. בכל פעם שהן יוצאות מהבית הן עונדות את התליון, ובכך מצליחות להיטמע בסביבה, מבלי לעורר חשד. ואכן, כשהמונית הגיעה למשהד, קיבלה שרה מחמותה, רחל זר, את הבגד המסורתי, הצ'אדור, וכן את תליון פאטמה, ובכל פעם שיצאה לרחוב הקפידה להצטייד בהם.
בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת ואחרי ששהו כשנה וחצי במשהד בזהות כפולה, המשיכו בנימין ושרה זר לכיוון ארץ-ישראל. גם הפעם, במונית. בנימין הגשים את חלומה של אשתו, והשניים בנו את ביתם בירושלים הבנויה, והקימו שושלת משפחתית מפוארת. את תליון פאטמה, ששרה זר ענדה בעת שהותה במשהד, תוכלו לראות מוצג במוזיאון העם היהודי החדש שהושק מחדש בתחילת החודש.