יום חורפי של תחילת ינואר. השנה היא 1880. ג'ושוע נורטון יוצא לטיול היומי שלו ברחובות סן פרנסיסקו, מצויד בחליפה צבאית מעוטרת מדליות, חרב גדולה, ועל ראשו כובע עם נוצות יען. לצדו פסעו שני כלביו, באמר ולזרוס, שליוו אותו לכל אשר הלך. כשהגיע נורטון לפינת הרחובות דופון וקליפורניה, ולא לפני שהצדיע בחזרה למספר אזרחים מעריצים שנקרו בדרכו, התמוטט על המדרכה ומת.
אֶבל כבד ירד על "המדינה המוזהבת", הלא היא קליפורניה. "המלך מת", הכריזה הכותרת הראשית של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל". העיתון המתחרה, "סן פרנסיסקו בולטין" הקדיש כתבה של 34 אינצ'ים על חייו של נורטון. "הקיסר איננו", קונן פובלציסט בכיר, "ואין אף אזרח בסן פרנסיסקו שיחסר יותר ממנו". בהלווייתו ההמונית של נורטון צעדו 10,000 איש ואישה, אזרחי "המונרכיה של נורטון", שליוו את הקיסר האחרון של אמריקה בדרכו האחרונה.
בקליפורניה כמו בקליפורניה, התשובה לשאלה כיצד אדם שכרת גט כריתות עם השפיות הצליח לכבוש את ליבם של רבים כל כך, קשורה לעולמות הפנטזיה והדמיון. מכאן שאת סיפורו של נורטון נתחיל מאותו רגע פנטסטי בהיסטוריה האמריקאית שבו ג'ון מרשל, פועל פשוט בחוות סאטר שבסן פרנסיסקו, מצא פיסת מתכת מבריקה בעת שהיה עסוק בבניית גלגל מים בנהר האמריקן.
תגליתו הפרוזאית כביכול של מרשל בשנת 1849 הציתה את עידן הבהלה לזהב (קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו ה-ers49 קרויה ע"ש שנה מכוננת זו) ושאבה לאזור מאות אלפי בעלי חלומות, שהפכו את קליפורניה, חבל ארץ שומם ונידח עד אז, למקום תוסס ומשגשג. בין המתיישבים החדשים היו גם כמה יהודים, כמו למשל חייט אנונימי בשם לוי שטראוס, שסיפק למחפשים מכנסיים מבד חזק במיוחד בשם "ג'ינס", אחרי שזיהה כי המכנסיים הקודמים נקרעים עקב משקלו הכבד של הזהב. גם ידידנו, ג'ושוע נורטון, בן למשפחה יהודית שנולד אמנם באנגליה אך בילה את מרבית חייו הצעירים עם משפחתו בדרום אפריקה, הסתנוור מהחדשות שזרמו מעבר לים, ארז את חפציו, ועלה על ספינה לאמריקה, לאחר ששני הוריו הלכו לעולמם בתוך שנתיים.
בניגוד למיתוס הרווח על מהגרים חסרי כל שמגיעים לאמריקה בלי דולר בכיס והופכים למיליונרים, ג'ושוע נורטון נחת בקליפורניה ב-1849 עם סכום כסף גדול, כ – 40,000 דולר, אותם ירש מהוריו, ג'ון ושרה. עם הגיעו לסן פרנסיסקו הוא השקיע בנדל"ן, סיגרים ועסקי קמעונאות. בתחילה, השקעותיו נשאו פרי והוא הצליח להגדיל את הונו, אך שמן לא רב אחר כך הגיעה הנפילה. נורטון לקח סיכון אחד יותר מידי והשקיע את כל הונו ברכישת כמות עצומה של אורז. בדיעבד התחוור כי עוד סוחרים עשו כמותו, עובדה שהורידה לרצפה את מחירי האורז. נורטון פשט את הרגל ונותר חסר כל.
פשיטת הרגל הטראומטית והעובדה שהיה ערירי (הוריו ושני אחיו מתו בגיל צעיר) היו כנראה יותר מידי עבור המהגר היהודי, שהברגים במוחו היו מראש די רופפים. בקיצור, נורטון התפלפ. לזכותו יאמר שהוא עשה את זה בסטייל. ב-17 בספטמבר 1859, התפרסמה בעיתון "סן פרנסיסקו בולטין" הידיעה הבאה: "לפי דרישת הרוב הגדול של תושבי ארצות הברית – אני, ג'ושוע נורטון, לשעבר ממפרץ אלגואה, כף התקווה הטובה, ועכשיו במשך תשע שנים ועשרה חודשים מסן פרנסיסקו, קליפורניה, מכריז בזאת על עצמי קיסר ארצות הברית ומגן מקסיקו". הריעו לקיסר נורטון הראשון!
21 שנה נמשכה כהונתו "הבלתי מעורערת" של נורטון כקיסר ארצות הברית של אמריקה ומגן מקסיקו. האיש התייחס לעצמו ברצינות תהומית והאמין בכל מאודו שהוא קיסר אמיתי. מדי כמה חודשים נהג לפרסם צווים מלכותיים בעיתונות המקומית, ששיתפה עמו פעולה בחדווה. בין השאר הוציא צו לפיזור הקונגרס, צו לביטול הסגרגציה במוסדות חינוך, וכן צו שקרא לצבא לעלות על וושינגטון הבירה. מי שיפר את הצווים, איים, "עינו הפקוחה של הקיסר תהא עליו". במהלך מלחמת האזרחים נורטון הציע את עצמו כמתווך בין כוחות הצפון והדרום, ולתדהמתו נענה בשלילה. כשקיסר ברזיל, פדרו השני, הגיע לביקור באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, נורטון התייצב במקום ודרש לערוך אתו שיחת קיסרים בארבע עיניים. פדרו המשועשע זרם עם הרעיון, והשניים קיימו במשך חצי שעה שיחה לבבית וכנה.
נורטון לא הסתפק במדיניות חוץ והרחיב את עיסוקיו גם לפעילות המוניטרית של ארצות הברית, כשהדפיס שטרות כסף עליהם התנוסס דיוקנו ואפילו גבה מיסים. הדבר המדהים היה שתושבי סן פרנסיסקו, שאהבו אותו מאוד, שילמו לו מיסים בחפץ לב. כשהסתובב ברחובות העיר, לבוש בחליפה צבאית מהודרת, חרב נוצצת במותניו, וכובע עם נוצות יען לראשו, נהגו תושבי העיר להצדיע לו. הוא זכה לכניסה חופשית לתיאטרון ואכל בחינם במסעדות הכי נחשבות בסן פרנסיסקו. סיפורו של נורטון הופיע ביצירותיהם של סופרים אמריקאים דגולים כמו מארק טוויין, רוברט לואיס סטיבנסון וברט הארט, שהוקסמו מדמותו הססגונית והאקסצנטרית.
לימים יכתוב סטיבנסון את השורות הבאות: "איזו עיר, איזו עיר אחרת הייתה מטפחת ומעודדת אדם מטורף, שהתיימר להיות קיסרה של האמריקות כולם? היכן היה אדם הרחוב נושא פנים לנפש עלובה ולהזיותיה? היכן היו בנקאים וסוחרים מזמנים עמו ראיון, פורעים את המחאותיו, ומעלים לו מס? היכן היו נותנים לו לנאום בבתי עצרת, בתי ספר ומכללות? רק בעיר בעלת עבר אגדתי, עיר מקלט לקשיי יום, למשולהבי דמיון ולהולכי גדולות, יכול היה למלוך נורטון הראשון, קיסר ארה"ב ומגן מקסיקו".
האיש שחיבר את "סיפורו המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" הבין דבר או שניים בטירוף. רק בארצות הברית של אמריקה יכול להתרחש סיפור כל כך הזוי, כשאדם מכמיר לב שאיבד כל קשר עם המציאות, זוכה לאהדה סוחפת ולשיתוף פעולה מלא עם שגעונו. כל קשר לנשיא אמריקאי מכהן כלשהו מקרי בהחלט. בחירות מוצלחות, אמריקה!