אגדה תלמודית מספרת על משה רבינו שקפץ מאות שנים קדימה בזמן ונחת היישר בבית מדרשו של רבי עקיבא. המדרש מתאר כיצד משה התיישב בשורה השמינית על ספסל בית המדרש והקשיב לדברי רבי עקיבא, שלפי לשון המדרש היה מתפלפל "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות". משה, שלא הבין דבר וחצי דבר בפלפוליו של רבי עקיבא, נתקף תסכול. מה הקשר בין התורה שהורדתי מהר סיני, תהה, לבין שאלות איזוטריות כמו "מה דינו של שור שנגח את הפרה?" או "האם מותר לשתות יין שנגע בו גוי?".
המסר המדרשי ברור. בין גרעין הדת לבין הפרקטיקה המתפתחת ממנה, המרחק רב. במיוחד כשחלפו שנים רבות מהאירוע המכונן. תכניסו את קרל מרקס לסמינר מרקסיסטי באוניברסיטה עכשווית והלסת שלו תישמט, תשלחו את בודהה לאחת מסדנאות "מודעות במדבר" והוא יאבד את הנירוונה המפורסמת שלו, שימו את מוחמד במדרסה של דעא"ש, וכל מה שהוא ירצה זה לצאת משם עם הראש מחובר לצוואר.
אבל מה בנוגע לכריסמס? הרשו לי לנחש שאם ישו בכבודו ובעצמו היה מופיע באחד מהבתים שחוגגים את ערב חג המולד, סביר להניח שהדיסוננס בין דמותו הטהורה והרוחנית, לבין פסטיבל הצרכנות הגשמי שהתפתח ממנה, היה צורם לו מאוד. אך כיהודי, כנראה שישו היה סקרן גם לדעת כיצד אחיו מציינים את יום הולדתו. וכאן הייתה מחכה ל"בן האלוהים" הפתעה לא קטנה. לו ישו היה נקלע למטרופולין בני ברק בערב החג הנוצרי החשוב מכל, הוא היה מגלה כי בליל הולדתו הופכת העיר הצפופה בישראל למגרש משחקים אחד ענק. והכל בגלל מנהג יהודי עתיק בשם ה"ניטל נאכט" – הלילה בו נולד ישו ("נטליס" בלטינית פירושו "הולדת").
מנהג "הניטל נאכט" נולד בארצות אשכנז במאה ה-11. מסעות הצלב, שהכו ביהודי ארצות אלו היו מהקשות והאכזריות בהיסטוריה של העם היהודי. נהרות של דם שטפו את אחד האזורים היפים באירופה, אלזס לורן, והפכו את הערים המרכזיות – מגנצה, שפייר ו-ורמיזא – לבית עלמין יהודי אחד גדול. במאמר מוסגר נציין כי יהודי ארצות אשכנז לא ידעו שישו היה יהודי נאמן ושומר מצוות, וכי אבות הנצרות השתמשו באייקון שלו למטרותיהם האנטישמיות. מבחינת היהודים, בן הנגר מנצרת היה התליין שלהם. בגללו הם סבלו, הפכו ליתומים, להורים ולאחים שכולים. יום הולדתו היה ליום פטירתם.
וביהדות – כשמתים, מתאבלים. הנימוק המרכזי לאיסור ללמוד תורה ב-"ניטל נאכט" מקורו במנהג אבלות: כפי שלא לומדים תורה בליל תשעה באב, בו נחרב המקדש, כך גם בליל הולדתו של מייסד הדת הנוצרית שאחראית על אירועי חורבן רבים, יש להימנע ממצוות לימוד תורה. נימוק נוסף הוא שפוטנציאל הפוגרום בערב זה היה גבוה אף מהרגיל והיהודים, שחששו שהאור המרצד מעל ספרי הלימוד יגרה את בלוטת האלימות של הגויים, בחרו שלא לאתגר את מידת האיפוק של האחרונים, וחדלו מלימוד.
עם הזמן הפכה הבטלה מלימוד תורה בליל ה"ניטל" למנהג שסביבו החלו להתפתח תתי מנהגים שונים ומשונים. מנהג ה"ניטל" מרכזי הוא לשחק שחמט כל הלילה, ואחת התמונות המפורסמות בהקשר זה היא של האדמו"ר מלובביץ' משחק שחמט עם חותנו. לאלו שלא הצטיינו במשחק המלכים, הציעו קברניטי התכנית האמנותית של הערב להעביר את הזמן במשחקי קלפים כמו ה"אוקה", הגרסא הגאליצינית לפוקר, ומשחק ה-21 המפורסם.
עוד מנהג "ניטל" הוא לנצל את הערב כדי לחתוך נייר טואלט לשבתות של כל השנה. החיבור בין הפרשות גופניות להופעת הנצרות לא היה רק התרסה יהודית מזלזלת, אלא גם מנהג בעל משמעויות מיסטיות עמוקות, מאחר ובספרות הקבלה נתפסת הנצרות כפסולת שהופרשה מגוף העם היהודי. מנהג נוסף הוא לעשות ב"ניטל" חשבונות לכל השנה, ובין השאר לחשב כמה כסף חייבים להפריש בשל מצוות מעשר. אחרים נוהגים להחליף את לימודי התורה בלימודי חכמות חיצוניות ולספר סיפורי צדיקים וניסים שהתרחשו באותו ערב.
ואכן, בהתאם לסוגה הספרותית היהודית הידועה "מופתים שקרו לצדיקים בדקה התשעים", החלו להתפשט אגדות וסיפורי ניסים סביב ה"ניטל נאכט". אחד הסיפורים מתאר כיצד יהודי אחד הלשין על המהרש"א, מגדולי החכמים שחיו במאה ה 16 בפולין, שהאחרון אינו לומד תורה בליל חג המולד. המהרש"א, שלא ידע מאומה על ההלשנה, ישב באותו ערב בביתו וערך את חשבונותיו בהתםם למנהג ה"ניטל". פתאום נפל ספר מתוך ארון הספרים ארצה. המהרש"א מיהר לקום ממקומו, הרים את הספר, נשקו והעמידו במקומו. לא עברו מספר דקות ושוב נפל ספר ממקומו, ושוב התכופף המהרש"א והעמידו במקומו. כאשר חזר המקרה בפעם שלישית, נפעם המהרש"א והרהר בלבו כי דבר מוזר הוא זה. נטל את הספר בידו ופתחו לעיין בו. והנה, בדיוק באותו רגע, נפתחה הדלת בחוזקה, ושוטרי העיר עם מפקדם נכנסו בבהלה לחדר בלוויית המלשין. כאשר ראו כי המהרש"א עומד כשספר בידו ולומד תורה, נסוג המלשין בבושה והשוטרים עזבו את הבית.
אז ממה התחלנו? אה כן, משה רבינו. אז אחרי שכמעט התייאש מהפלפולים הסתומים בבית מדרשו של רבי עקיבא, לפתע שמע את אחד התלמידים שואל, "אבל רבי, מניין לך?" ורבי עקיבא השיב לו: "הלכה למשה מסיני". מששמע משה את שמו פלט אנחת רווחה, או כפי שאומר המדרש "נתיישבה דעתו". סוף סוף מצא חוט מקשר בין תורתו לתורת צאצאיו.
אם ישו היה יודע שמסורות ה"ניטל נאכט" התפתחה סביב דמותו, דעתו לא הייתה מתיישבת כמו אצל משה. מה הקשר בין תורת החסד והאהבה שהטפתי לה – היה ודאי תוהה – לבין השנאה העזה שיהודים רוחשים כלפי? האמת היא שההיפי מנצרת צודק. הוא היה יהודי טוב, חסידיו היו אלו שסכסכו בינו לבין בני עמו. הגיע הזמן להניח לאיש לנפשו. אפשר להתחיל מיום הולדת שמח.