בשנות ה-30 המוקדמות של המאה שעברה פרסם משורר עברי צעיר ואלמוני בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים" שהפך בן לילה לשלאגר בקרב חובבי השירה בתנועה הציונית. במיוחד בלט הטקסט של פזמון השיר שלכד את ליבת הרעיון המרכזי של התנועה הציונית בוואן ליינר: "נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".
מילות הפזמון זיקקו את סיפורה של התנועה הציונית, שאחד מהישגיה הגדולים ביותר היה העמדת ארכיטיפ של יהודי חדש. יהודי אקטיבי, אדון לגורלו, כזה שנגמל מהתמכרות פאסיבית בת אלפיים שנה לניסים, וכזה שבעט בערכיו של אבותיו הגלותיים, שחילקו את זמנם בין התעמקות בסוגיות הרות גורל כמו "מה דינה של ביצה שנולדה ביום טוב?" לשאלה היכן להסתתר בפוגרום הבא.
העובדה שאהרון זאב היה כמו שאומרים היום "אמן של שיר אחד" לא גרעה מחשיבותו והשפעתו של השיר שסייע לאנשי הרוח של התנועה הציונות במשימתם לנסח מחדש את משמעותו של חג החנוכה ולהמירו מהקוטב הדתי לקוטב הלאומי.
חשוב לזכור – עד הופעתה של התנועה הציונית, המוטיב המרכזי של חג החנוכה נשען על הרכיב הדתי של נס פך השמן. חז"ל, שלא חיבבו בלשון המעטה את החשמונאים, ביקשו לטשטש את חלקם של האחרונים בסיפור חנוכה ועל הדרך לעקור את המימד הלאומי לטובת זה הדתי. כמי שעמדו בראש ההנהגה היהודית בגלות, חז"ל נשאו באחריות להעלאת המורל של היהודים שחיו ללא ריבונות, ללא עצמאות ותחת מכבש תמידי של גזירות וגירושים. הממד המיסטי-דתי בסיפור שסיפרו על חנוכה העניק נחמה למיליוני היהודים בגלות, כמו גם תקווה לצדק מטאפיזי שיתרחש ביום מן הימים.
וכידוע, המנצחים כותבים את ההיסטוריה, ובמקרה היהודי, לאורך אלפיים שנה אלו היו חז"ל. סיפור נס פך השמן מוזכר בקצרה בתלמוד הבבלי במסכת שבת ובמקורות נוספים (כמו מגילת אנטיוכוס) כסיבה המרכזית בגללה אנו חוגגים את חנוכה. כמומחים בתרגום רעיונות לטקסים, חז"ל תיקנו הלכות רבות המתייחסות לסיפור הנס. אלו התגלמו בעיקר בטקס הדלקת החנוכיה שהפכה לסמל המרכזי של החג. והשאר היסטוריה.
אבל בניגוד לסיפור נס פך השמן שנכתב בגלות בבל, מאות שנים לאחר התרחשות האירועים עצמם, המקורות ההיסטוריים שנכתבו בסמוך למרד נמצאים דווקא בספרים החיצוניים, שנעקרו מהקאנון היהודי בידי חז"ל שלא בתום לב. הכוונה היא בעיקר לספרי המקבים (מקבים א' ומקבים ב') המשרטטים את השתלשלות האירועים של מרד החשמונאים בצורה מדויקת, ולכן אמינותם ההיסטורית גבוהה יותר מהסיפור הספק-אגדי של נס פך השמן (במיוחד הדברים אמורים לגבי ספר מקבים א').
אם נסכם בתמציתיות את הסיפור שמופיע בחיבורים אלו, נגלה כי לגזרות שגזר אנטיוכוס אפיפנס הרביעי קדמה מלחמת תרבות פנימית בין האליטה הירושלמית שאימצה את לחיקה את ערכי ההלניזם, לבין כוחות שביקשו לשמר את הזהות היהודית הלאומית. השמות הבולטים בקרב המתייוונים היו יאסון – הכהן הגדול שקנה את הכהונה בבצע כסף – ואחריו מנלאוס, שעשה כמעשה יאסון. אלו הפכו את ירושלים לפוליס יוונית, בנו מוסדות הלניסטיים כמו האפביון והגימנסיון, ובעיקר ביקשו למחוק את זהותם היהודית ולהיבלע בתרבות ההלניסטית המפותחת. המתיוונים היו שליחיו של אנטיוכוס וממשיכיו ויש חוקרים שטוענים כי הם אף יזמו את הגזירות נגד היהודים.
כנגד המתייוונים עמדו כוחות לאומיים יהודים שיצאו למאבק עקוב מדם. בראש המורדים עמדה משפחת המקבים – מתתיהו ובניו, אשר ניהלו מלחמה עיקשת שנמתחה על פני 25 שנה, עד שבשנת 140 לפנה"ס הם ניצחו וזכו לעצמאות לאומית יהודית.
אם תיקחו את סיפור חנוכה כפי שמתואר בספרי המקבים ותעשו לו "העתק הדבק" לסיפורה של הציונות והקמת מדינת ישראל, תקבלו כמעט את אותם מוטיבים: אימפריות משעבדות, מעטים מול רבים, מתבדלים לעומת מתיוונים, וקבוצה של מיעוט נחוש ואדיאולוגי שיצא למאבק שראשיתו חתירה לחירות לאומית ואחריתו הקמת יישות יהודית ריבונות בארץ ישראל.
הפוליטרוקים של התנועה הציונית ידעו שסיפור חנוכה הוא מיתוס שחייבים להחיות. הייתה רק בעיה אחת – במשך אלפי שנים מי שסיפר את סיפור חנוכה היו חז"ל, שכאמור העמידו במרכזו את נס פך השמן, ולא את המאבק הלאומי של החשמונאים.
הפיתרון שהציע אהרון זאב היה פשוט בגאוניותו. באמצעות ההתרסה החילונית שמהדהדת בשיר הוא הצליח לעקור את הרכיב הדתי של החג ולהשאיר רק את הליבה הלאומית. למעשה, המסר בשיר הוא שכמו בזמן הזה, גם בימים ההם, הסיפור האמיתי של החג איננו נס פך השמן, אלא שחרור משעבוד המלכויות וכינונה של יישות לאומית יהודית בארץ ישראל.
כמו חז"ל, גם התנועה הציונית שביקשה להלאים את החג לצרכיה, תרגמה את סיפור חנוכה שלה לריטואלים לאומיים. לטקסי הדלקת הנרות נוספו פרקי קריאה, מופעי שירה ונגינה, וכמובן נאומים חגיגיים, שברובם נשזר חוט מחבר בין ניצחון החשמונאים לתקוות ניצחונה של התנועה הציונית (ראו זמן יהודי חדש, כרך 4 ערך "חנוכה" מאת יורם מלצר)
אבל הדמיון בין המדינה היהודית העתיקה לזו הנוכחית לא הסתיים כאן. מרתק לציין שעם כינון מדינת החשמונאים היהודית, החלה האליטה המקבית בעצמה לאמץ ערכים הלניסטיים ולדחוק לשוליים את המוטיבים הלאומיים. ממש כפי שבימינו מתקיימת מלחמת תרבות פנימית בין "הנייחים" ו-"הניידים", כפי שמכנה את שתי הקבוצות גדי טאוב, גם בימים ההם הסיפור היה אותו סיפור. חג שמח.