"תמסרו להם במילים אלה: אני יהודי ואני מסרב", אמר סרן ליאו סקורניק כששמע על ההמלצה של הגרמנים להעניק לו את "צלב הברזל" על גבורתו בשדה הקרב. סקורניק, קצין רפואה בצבא פינלנד, ארגן פינוי של בית חולים שדה תחת הפגזה ארטילרית כבדה מהצד הסובייטי והציל את חייהם של כ-600 חיילי וורמאכט. הגרמנים דרשו את הסגרתו. "אתם לא באמת מצפים שאתן לכם את הרופא הטוב ביותר שלי?", ענה להם מפקדו של סקורניק, גנרל היילמאר.
סקורניק לא היה היהודי היחיד שמצא את עצמו נלחם לצד הגרמנים. כמה ששנאו יהודי פינלנד את הגרמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה זה כאין וכאפס לטינה ולמורא ההיסטורי שלהם כלפי שכניהם הסובייטים. היו להם סיבות לא רעות, ודאי עד שנודעו זוועות שואת יהודי אירופה על ידי הנאצים.
ב-1939 התגוררו בפינלנד כ-2000 יהודים, רובם הגיעו לשם מהמזרח, עם גל ההגירה אחרי המהפכה הקומוניסטית. פינלנד, שעד המהפכה הייתה חלק מהאימפריה הרוסית במשך יותר מ-100 שנה, קיבלה סטטוס של מדינה עצמאית אך המשיכה לחשוש שברית המועצות תדרוש את השטח שלה בחזרה.
החששות התאמתו במהרה. אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופרוץ מלחמת העולם החלו הסובייטים ללחוץ על פינלנד לוותר על חלק משטחה כדי להרחיק את קו הגבול מלנינגרד. הפינים סירבו בתוקף וב-30 בנובמבר 1939 פלש הצבא האדום לשטחה של פינלנד. יחד עם שאר אזרחי פינלנד, התגייסו גם כ-350 יהודים להגן על עצמאותה של מדינתם.
הסובייטים היו בטוחים כי "מלחמת חורף" תביא להם ניצחון בזק, אבל במציאות כוחות הצבא האדום נתקלו בהתנגדות עיקשת ושני הצדדים ספגו אבדות כבדות. אחרי 105 ימי לחימה עזה בתנאים קשים במיוחד, בהם נהרגו כ-126 אלף חיילים ואזרחים סובייטים וכ-26 אלף חיילים ואזרחים פינים, נכנעה לבסוף פינלנד ונאלצה לחתום על הסכם שלום משפיל במיוחד. היא נאלצה לוותר על כ-10% מהטריטוריה שלה. 400 אלף תושבים לאורך הגבול המשותף איבדו את ביתם ונאלצו לעבור לערים אחרות בפינלנד.
ביוני 1941, הפר היטלר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלש לשטחה של ברית המועצות. הפינים, שקיוו אחרי הוויתור המשפיל להחזיר לעצמם את השטחים שסיפחה לעצמה ברית המועצות, בחרו לשתף פעולה עם הגרמנים והצבא הפיני פלש לשטח שלה שהופקע על ידי ברית המועצות.
כך מצאו את עצמם אותם יהודים ששירתו בצבא הפיני במצב ייחודי מאד: מחד, כאזרחי פינלנד נאמנים, שנולדו וגדלו במדינה, הם יצאו להיאבק על עצמאותה. מאידך, הם נאלצו לשתף פעולה עם מעצמה שאחרי שנים של חקיקה אנטישמית, החלה בהשמדה שיטתית של היהודים.
אבל גם פינלנד הייתה נאמנה ליהודים שלה. לאורך כל שנות שיתוף הפעולה עם הנאצים סירבו השלטונות הפינים להעביר חקיקה אנטישמית, לפגוע בזכויות היהודים או לגרש אותם מהמדינה. החלטה זו הייתה תקפה גם בשטחים שפינלנד כבשה חזרה מברית המועצות. יתרה מזו, רגע לפני המלחמה, בשנת 1938 הם אף נתנו מקלט ליהודים שנמלטו אליה מאימת הרדיפה המתרחבת בשטחי הכיבוש הנאצי.
ביולי 1942, מפקד הSS, היינריך הימלר הגיע לפינלנד עם משימה מיוחדת: לקבל את הסכמת השלטונות לגרש את היהודים ולתאם את העברתם למחנות הריכוז וההשמדה. מפקד צבא פינלנד, מרשל קרל גוסטב מנרהיים הודיע לו: "אף חייל יהודי מהצבא שלי לא יועבר לגרמניה. על גופתי המתה. הדבר נכון גם לגבי קרוביהם ובני משפחותיהם, כי זה יכול לפגוע במוטיבציה של החיילים". אותו דבר ענה להימלר גם ראש ממשלת פינלנד: "יהודי פינלנד הם אזרחים נאמנים ואנחנו לא נאפשר לאף אחד לפגוע בזכויותיהם החוקיות".
הפעם היחידה בה נכנעו הפינים לדרישות הנאצים הייתה בנובמבר 1942. מפקד משטרת פינלנד הסכים למסור לידי הגסטפו שמונה יהודים מברית המועצות ואסטוניה שהגרמנים דרשו להסגיר על רקע פלילי. הפינים הביאו את היהודים לטאלין, שכבר הייתה תחת כיבוש גרמני. שבעה מהיהודים הוצאו להורג באופן מידי, אחד הצליח לשרוד. אחרי שהתקשורת בשוודיה ובפינלנד גילתה על כך, פרצה סערה פוליטית ובעקבותיה יצאה הוראה ברורה מהממשלה להימנע ממקרים שכאלה בעתיד.
בית הכנסת היחיד בכל קו החזית, מנורבגיה ועד אל-עלמיין במצרים, היה שייך לצבא הפיני – בית כנסת שדה שהופעל בחזית עם ארון קודש וספר תורה קטן, שנדדו ביחד עם החיילים ממקום למקום ונמצאים עד היום בבית המדרש של הקהילה בהלסינקי. חיילים פינים יהודים היו מבקרים בו באופן קבוע, מתפללים באופן גלוי ומציינים את חגי ישראל, לפעמים במרחק מטרים ספורים מחיילי הוורמאכט.
הייתה גם אישה אחת ביניהם, יהודייה בשם דינה פוליאקוף, ששירתה כחובשת במסגרת ארגון הנשים ההתנדבותי "לוטה סווארד" שפעלה באזורי הקרבות בהם הפינים נלחמו בצבא האדום לצד יחידות צבא גרמניות. עקב מסירותה לתפקיד, המליצו הגרמנים להעניק לה את עיטור "צלב הברזל" אך כשהבינה מהו העיטור אותו רצו להעניק לה, פנתה לאחור וסירבה לקבלו. אחרי המלחמה עלתה פוליאקוף לישראל, התגוררה בפתח-תקווה ועבדה כרופאת שיניים.
מעבר להיותם אזרחים נאמנים, רבים מיהודי פינלנד היו ציונים מושבעים, חלקם אף השתייכו לזרם הרביזיוניסטי. סרן סלומון קלאס עזב את פינלנד עוד בשנת 1935 ועלה לארץ ישראל, שם הצטרף לשורות האצ"ל. אבל בשנת 1939, כששמע שפינלנד נמצאת תחת מתקפה, הוא החליט לחזור. הוא הסביר כי מבחינתו, המולדת נמצאת גם בפינלנד וגם בארץ ישראל. במהלך המלחמה קלאס נפצע קשה ואיבד ראייה באחת מעיניו. למרות הנכות חזר לשירות פעיל, הדריך טירונים וכשהיטלר פלש לברית המועצות בקיץ של 1941, מונה למפקד פלוגת חי"ר בארמיית נורבגיה של הוורמאכט.
קלאס מעולם לא הסתיר את מוצאו היהודי, למרות שבא במגע יום-יומי עם חיילים גרמנים ואוסטרים. כשגנרל גרמני שהגיע לביקור ביחידה שאל אותו על המבטא שלו, הסביר קלאס ששפת אימו היא יידיש. "אין לי שום דבר אישי נגדך כיהודי", הפטיר הגנרל בהצדעה.
ב-1942, אחרי שהציל פלוגה גרמנית שלמה שכותרה על ידי כוחות סובייטים, המליצו הגרמנים להעניק לקלאס את עיטור צלב הברזל מדרגה 2, בדיוק כמו העיטור שרצו להעניק לסרן סקורניק. כשקצינים גרמנים הגיעו לאוהל שלו כדי להעניק לו את העיטור הוא סירב לקום לקראתם ואמר להם שאינו מעוניין בעיטור שלהם כי הוא יהודי. הקצינים הנבוכים השיבו לו "הייל היטלר" ועזבו.
לבסוף, קלאס המשיך להתגורר בפינלנד גם אחרי המלחמה, אבל כמאה מבני עמו וארצו השתמשו בניסיון הצבאי שלהם ב-1948, הפעם כדי להילחם על עצמאותה של מדינת ישראל.
פינלנד המשיכה להילחם בסובייטים לצד הגרמנים עד סוף קיץ 1944 ואחרי שהגרמנים ספגו אבדות קשות והצבא הסובייטי כבר היה בעיצומה של מתקפת נגד וכבש בחזרה חלק מפינלנד, הציעו הפינים הפסקת אש. בספטמבר 1944 נחתם ההסכם בין פינלנד לברית המועצות וזמן קצר אחר כך פינלנד הכריזה מלחמה על גרמניה והצטרפה לבעלות הברית.
ב-6 בדצמבר 1944, יום העצמאות של פינלנד, הגיע קרל גוסטב מנרהיים, עכשיו כבר כנשיא המדינה החדש, לבית הכנסת של העיר טורקו. הוא הגיע כדי לכבד את זכרם ונאמנותם של יהודי פינלנד שנהרגו כשהגנו על המדינה.
