עברו 13 שנה מאז מותו של ד"ר פליקס זנדמן, אך סיפורו ממשיך להדהד. סיפורי שואה יש למכביר, וסיפורי שואה ותקומה, ברוך השם, גם לא חסר, אך סיפורו הלא יאמן של פליקס זנדמן יוצא דופן ויפה במיוחד מכיוון שהוא מכיל בתוכו ניצחון נגד כל הסיכויים, חשיבותם של חינוך והשכלה, עלילה מרגשת של חברות, עזרה הדדית ונכונות להקריב למען האחר, וגם – נסים ונפלאות.
זנדמן הוא גם דוגמה לקומבינציה אנושית נדירה: מדען גאון בעל רוח יזמית יוצאת דופן שהצליח להפוך את המצאותיו לעסק המגלגל מיליארדים, תוך שמירה על רטוריקה אידאולוגית של תקומת העם היהודי בארצו.
עם שורה של פטנטים שרשם על שמו עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת ונכונות לקחת סיכונים עסקיים, בנה זנדמן אימפריית אלקטרוניקה בינלאומית. ולא שהיו לו אספירציות עסקיות בהכרח. כפי שהוא עצמו העיד, הוא בסך הכל רצה להיות מהנדס – אבל מכיוון שאף אחד לא רצה להשקיע בהמצאות שלו, הוא החליט להקים עסק ולעשות את זה לבד. החברה שהוא הקים – וישיי אינטרטכנולוג'י (Vishay Intertechnology, Inc) – היא כבר שנים מיצרניות הרכיבים האלקטרוניים הגדולות בתבל.
סיפורו של זנדמן מתחיל בעיירה גרודנו – אז בפולין, היום בבלארוס – שמרבית תושביה היהודים נרצחו בשואה. פליקס, שנולד בה למשפחה עמידה בשנת 1927, הצליח לחמוק מהנאצים כנגד כל הסיכויים פעם אחר פעם, בזמן שמרבית משפחתו נרצחה. בשנת 1941, כשהיה בן 14, גורש לגטו גרודנו עם כל משפחתו — סביו וסבתותיו משני הצדדים, הוריו אהרון וגניה ואחותו מירה בת השבע. בנובמבר 1941 נסגר הגטו. פליקס, אמו ואחותו ברחו והפצירו באביו של פליקס שיברח עמם, אולם הוא סירב להיפרד מאביו ומאמו. הם הסתתרו ימים ספורים, אולם אמו של פליקס לא יכלה לשאת את הפרידה מאביו והם שבו לגטו. פליקס ומשפחתו חיו בגטו עד נובמבר 1942, אז התרחש גירוש המוני לטרבלינקה ומשפחתו, שעד אז נלחמה לשמור על אחדותה, גורשה גם היא. פליקס ודודו מצד אמו היו באותו הזמן בעבודות כפיה מחוץ לגטו וכך הופרדו מבני משפחתם. כך נמלטה קבוצת יהודים קטנה בה היו הנער פליקס זנדמן, דוד שלו סנדר פרידוביץ', ושלושה יהודים נוספים וכולם הסתתרו בתוך בור קטן, בגודל מטר וחצי על מטר וחצי, במשך 17 חודשים.
הבור הזה נחפר מתחת לבית משפחה בו השתכנו זוג פולנים, יאן ואנה פוחלסקי, עם חמשת ילדיהם. אנה הייתה בעבר משרתת בבית משפחתו של זנדמן שהתייחסה אליה כאל בת משפחה. היא הכירה להם תודה והייתה מוכנה לסכן עבורם את חייה ואת חיי משפחתה. יאן ואנה פוחלסקי ושלוש מבנותיהם, שהיו אז בנות עשרה, קיבלו תואר חסידי אומות העולם על מעשה גבורה זה.
על אודותיהם של זנדמן והאחרים בבור, ניתן לקרוא בספרו האוטוביוגרפי, "דרכי מווישיי לווישיי: מנעורים בשואה לבגרות של מדע ותעשייה", או לחפש ברשת את סרטו של חיים הכט מ-2006, "הניצחון הסופי".
הכט ביקר בזמנו עם זנדמן בתחנות חייו וראיין אותו במקומות שונים בעולם, ביניהם כמובן גם שיחה כשהם עומדים בקור בחצר הבית מתחתיו הסתתר זנדמן בנעוריו. הסרט מגולל גם את כל שאר ניצחונותיו, את האופן הפלאי בו חמק, שוב ושוב, בעור שיניו מהמרצחים הנאציים, ואת עלייתו לגדולה בעולם המדע והעסקים.
בחודשים הארוכים הקשים בהם הסתתר בבור הקטן והחשוך, זנדמן לא הפסיק ללמוד. דודו, שהיה מהנדס, לימד אותו מתמטיקה, גיאומטריה ופיזיקה ופליקס, התלמיד המבריק, זכר הכל. לאחר שניצלו, נמלטו השניים יחד לפריז, ופליקס הצעיר החל חיים חדשים בעולם החופשי של אחרי המלחמה הגדולה. הוא למד פיזיקה והנדסת מכונות באוניברסיטת נאנסי – שכעבור שנים בחרה בו לסטודנט המאה – ועשה דוקטורט בפיזיקה בסורבון.
עם סיום לימודיו החל לעבוד כמהנדס, והיגר לארצות הברית. הראש שלו היה מלא ברעיונות כיצד אפשר לשכלל את הרכיבים האלקטרוניים הקטנים ביותר על מנת להפוך אותם להרבה יותר יעילים. בשנות ה-50 רשם מספר פטנטים על המצאות שעתידות היו לחולל מהפיכה בתעשיית האלקטרוניקה. הרכיבים הקטנים והמשוכללים שזנדמן פיתח עתידים היו לפתור בעיות גדולות מאוד לשלל תעשיות, מתעשיית המכונות והמכוניות ועד התעופה והחלל.
כשלא מצא מי שישקיע בהמצאותיו, השיג זנדמן הלוואה של 4,000 דולר, וייסד בארצות הברית את חברת וישיי אינטרטכנטלוגי. וישיי, למי שתהה, היא הדרך בה מבטאים ביידיש את שם כפר הולדתה של סבתו, בו לא נשארו יהודים לאחר השואה.
הנצחה תמיד הייתה חשובה לזנדמן, ובנוסף לעובדה שקרא לחברה שפתח על שם מקום הולדתה של סבתו, הוא תרם ליד ושם את "כיכר המשפחה" ואת הפסל של מנשה קדישמן העומד במרכזו, וזאת לזכר סבו שנספה בשואה ביחד עם שניים מנכדיו ותינוק נוסף; דמעות נקוו בעיניו של זנדמן בכל פעם שסיפר כיצד הסבא נשאר בתוך הבית עם הילדים הקטנים והתינוק בזמן שהמבוגרים האחרים התחבאו בעליית הגג. המשפחה לא יכלה להכניס את הקטנים למחבוא מחשש שיבכו ויסגירו את כולם כשהנאצים יבואו, אך הסבא סרב להשאיר אותם לבד בתוך הבית והעדיף לחכות איתם עד הגעת הנאצים, וכך היה.
למרות שלא חי בישראל, דיבר זנדמן עברית שוטפת ופעל רבות למען המדינה. בשנות ה-80, כשהוא רצה לפתוח מפעל אלקטרוניקה בדימונה, רבים סברו שמדובר בעוד רעיון הזוי של הגאון החולם והסתכלו עליו כעל משוגע – לא בפעם הראשונה בחייו. אך שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, האמין בו. "אני הסתכלתי על פליקס, על הביוגרפיה שלו, חשבתי שזו ההיסטוריה שלנו", העיד פרס בראיון ב"הניצחון הסופי". "על כן מראש בכלל לא היה לי ספק שהאיש הזה יכול לעשות את התוצרת הישראלית הכי חשובה, זו תוצרת של נסים". בשנת 2000, זנדמן היה אחד ממדליקי המשואות בטקס המרכזי של ערב יום השואה ב"יד ושם".
את העשורים המאוחרים יותר בחייו הקדיש זנדמן לצמיחת העסק, הרחבתו, ורכישת עסקים אחרים. ניצול השואה הפולני-יהודי הפך לתעשיין אמריקאי משגשג שקיבל מהנשיא ג'ורג' וו. בוש את מדליית הכבוד של תעשיית האלקטרוניקה בארה"ב. מבחינתו ההישג העסקי החשוב ביותר היה רכישת חברת האלקטרוניקה הגרמנית טלפונקן (Telefunken ) – הוא התגאה בכך שניצול שואה קנה חברה ששירתה בעבר את גרמניה הנאצית ואת הוורמאכט במלחמה.
יותר מעשור אחרי מותו של זנדמן, ממשיכה החברה שהקים לשגשג. נכון לסוף 2022 העסיקה החברה 23,900 עובדים במשרה מלאה, בעשרות מפעלים המפוזרים ברחבי העולם – כולל כמה מפעלים בישראל – ונכון להיום מוערך שווי החברה ב-3.36 מיליארד דולר. פליקס זנדמן אמנם כבר איננו, אך בנו, מארק זנדמן, ממשיך את דרכו. כיום מכהן מארק כנשיא וישיי-ישראל ומחזיק בתפקידי ניהול חשובים גם בחברה הבינלאומית.
המוטו של פליקס זנדמן היה שיכולים לקחת מהאדם הכל, אבל את המעשים הטובים שעשה למען אחרים לא יכולים לקחת ממנו – זה שלו, אפילו אחרי מותו. את הצלחת עסקיו מדד במספר האנשים להם נתן עבודה והתגאה שנהג לאכול בחדר האוכל של המפעל ולא במסעדות יוקרה. הסיפוק הכי גדול שלו היה תרומתו לביטחון ישראל – בין היתר עזר לדייק את ירי התותח של טנק המרכבה הישראלי – אחת הגאוות של צה"ל, בו נעשה שימוש גם במלחמת חרבות ברזל.
זנדמן היה נשוי פעמיים, ואב לשלושה מאשתו הראשונה. בתו הבכורה היא פרופ' ג'יזל זנדמן-גודארד, מנהלת מחלקה במרכז הרפואי וולפסון. פליקס זנדמן מעולם לא חי בישראל לתקופה ממושכת, אך הוא ביקר בה תכופות ותרם לה רבות, ובסופו של דבר, בגיל 84, נקבר באדמתה. יהי זכרו ברוך.