התיעוד והעדויות המצולמות שנותרו בידינו מהמכביה הראשונה במרץ 1932 מתמקדים באירועים כמו המצעד ברחוב אלנבי או משק כנפי ההיסטוריה כשהנציב העליון נכנס לאצטדיון שנבנה בחופזה ומתיישב ליד האנשים שיהפכו לרחובות זמן לא רב אחר כך – מלצ׳ט, ביאליק, סוקולוב, הנרייטה סולד ורבים אחרים.
הרמה הספורטיבית הייתה טובה יותר מהאירוע החברתי שהוא המכביה היום. השתתפו בה למשל סיריל קוף, בעתיד אלופת ארצות הברית במשוכות, או ולדיסלב הכט הצ׳כוסלובקי, שבדירוגי אותם ימים הגיע למקום השישי בעולם בטניס. בנבחרת פולין, שסיימה כצפוי ראשונה, היו הרבה אלופי פולין באתלטיקה, היאבקות ואגרוף.
אבל מי שחיפש זוהר ואבק כוכבים אמיתי במכביה הראשונה היה צריך לעזוב את תל אביב ולהגיע לנמל חיפה ולעלות על רפסודה אל מתחם התחרויות שגודר על ידי סירות בתוך מי הים. שם שחו שתי ספורטאיות יהודיות גדולות מהחיים, פורצות דרך נשיות במושגי ספורט, לאום, מגדר ואופנה. שתי כוכבות הכוח וינה – הדי ביאננפלד ופריצי לוי.
אם מישהו מצופי המכביה חשב שליהודיות מוינה המתוחכמת, שרגילות להתחרות בבריכות המרהיבות של עירן, יהיה קשה בבריכת מי הים המאולתרת שהקימו הפלאחים במזרח התיכון – הוא לא הכיר את ההיסטוריה של השתיים.
ב-1924 התקבצו כרבע מיליון צופים למירוץ Quer durch Wien (חוצה וינה"). אחד ממרוצי הנהר הקשים של אירופה – שבעה קילומטרים במי תעלת הדנובה הסוערים בזרמים ומערבולות בטמפרטורת מים של לא יותר מ-15 מעלות. השחיינים והשחייניות ביו מורחים את גופם בשומן צבי להגנה מפני הקור ורק פחות ממחצית המזנקים למים הצליחו גם לסיים את מרוץ השחייה המתיש. למרבה הסנסציה, מי שעברה ראשונה את קו הסיום במקצה לנשים באותה שנה הייתה ילדה יהודייה בורגנית בת 17 – הדוויג ״הדי״ ביאננפלד. בבריכה היא הצטיינה בעיקר בשחיית חזה וגב בסגנון אלגנטי. אבל מרוץ הנהר הוציא ממנה מפלצת תחרותית.
היא השיקה בכך שנות שליטה ארוכות של יהודיות במשחה. בשנים הבאות השתלטה על המשחה חברתה לאגודת הכוח פרדריקה ״פריצי״ לוי. התחרויות התנהלו לא פעם באווירה קשה. מועדון השחייה המוביל האחר של וינה, ewask, היה פרו נאצי ולא פעם היו קטטות על רקע אנטישמי על גדות הנהר.
כל המתואר לעיל ייצר דרמה ספורטיבית לא רגילה. זוכה אחרת במרוץ, יהודית דויטש, תיארה בראיון ל"הארץ" ב-2003 את הרגעים הדרמטיים של המשחה: כשהשחיינים היו מגיעים לעיקול האחרון בנהר והקהל היה רואה את המובילים חובשים את כובעי הכוח, הוא זכרה כאוהדת ואחר כך כשחיינית, איך ״בין אוהדי הכח ושאר היהודים הייתה יוצאת הקריאה "הכחולים לבנים ראשונים".
בכדי להבין את הצטיינות שחייניות הכוח דווקא במשחי הנהר הקשים צריך להכניס לסיפור דמות נוספת. לכאורה התאמנו הילדות היהודית בבריכת הדיאנה-באד בווינה. שיגו ורטהיימר, מאמן קשוח שהקדים את זמנו בעשורים רבים בכל הנוגע לשחיית נשים, היה לוקח את החניכות שלו לאגם פורצ׳ך המרהיב בדרום אוסטריה ושם מעמיס עליהן אימונים שבעידן ההוא נחשבו לא אפשריים לנשים.
הדי ביאננפלד מינפה במהירות את הצלחתה במים והפכה לאחת הנשים הנחשקות של וינה. היא מכרה בחנות בגדים והצטלמה בלי סוף לעיתוני אופנה – בעיקר בבגדי ים, אבל גם להלבשת ערב ולא פחות מדהים במחשבה לאחור: פרזנטורית מובילה של חברת סיגריות.
כל אלו הפכו אותה לסמל מין מובהק לתקופה, והיא לא ברחה מהתדמית הזו. בראיונות לקראת סרטו של ירון זילברמן, ״הכוח לשחות״, סיפרו לנו שחייניות האגודה, נשים שכבר היו בשנות השמונים לחייהן, כי ההערצה לביאננפלד, ולא איזשהו אתוס ציוני, היו סיבה מרכזית להגעתן להכוח. כל ילדה יהודייה בווינה רצתה להיות כמו הדי. והיא גילתה לא מעט ״מנהיגות״ כשהובילה אותן לחיים סוערים גם מחוץ למים. אחת הנשים זכרה שקיבלה נזיפה מהדי האלילה על כך שהיא לא לוקחת חלק פעיל בחיי הלילה הפרועים והסוערים של העיר.
השמועות על מאהבים מהצמרת הפוליטית של אוסטריה המשיכו גם אחרי ששבה לאוסטריה בשנות ה-1960. אבל הקרבן הרומנטי המפורסם ביותר של הדי שהאדיר את דמותה כסמל נשי היסטורי היה פרידריך תורברג. מי שנחשב אחד מגדולי סופרי אוסטריה לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה (וגם המתרגם של אפרים קישון לגרמנית). את האהבה הזו הוא תעד בספרו ״שולר גרבר״ (התלמיד גרבר) – נער ששולח לאהובתו – שנקראת ליסה ברוולד בספר – שלושה-ארבעה מכתבי אהבה ביום ונענה רק בחיוך או במילה הממלאים את יומו.
תורברג, אגב, היה גם שחקן כדורמים בהכוח, שם שיחק לצדו של שיגו ורטהיימר, אותו מאמן קפדן ותובעני. לבסוף, ורטהיימר התחתן עם ביאננפלד. בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, הזוג ורטהיימר חי תקופות משתנות בלונדון, ניו יורק ופלורידה. תורברג, במקרה או שלא, עובר לתקופות ארוכות לחיות באותן ערים בהן נמצאת הדי.
שנה אחרי זכייתה של ביאננפלד, משתלטת פריצי לוי על מרוץ הQuer durch Wien למשך כמעט עשור. אם ביאננפלד הייתה נערת הפוסטר החושנית של הבורגנות הווינאית, אז לוי – בת למהגרים מפולין – הייתה בוהמיינית רדיקלית. היא ניהלה בגלוי חיים דו-מיניים ובן הזוג הגברי שלה היה ולנטין רוזנפלד, מראשי הכוח וקומוניסט מחויב. כמו הטיפוס האקסצנטרי שהייתה, לוי הסתובבה ברחובות וינה עם קוף קטן על כתפה. היא גם חטפה את האש של התקשורת הפרו-נאצית ששנה אחרי שנה נאלצה לדווח על הביזיון המתמשך בצורת השלטון היהודי בשחיית הנשים באוסטריה.
ב-1927 חזרו לוי וביאננפלד עם מדליות ארד מאליפות אירופה לשחייה, הראשונה שנערכה לנשים. אוסטריה לא תזכה במדליות נוספות באותה מסגרת עד שנת 2000. לידיעת העיתונות הפרו-נאצית: גם את המדליה הזו הביא שחיין יהודי, מקסים פודופריגורה.
אז מבחינה ספורטיבית, המכביה הראשונה הייתה כסף קטן עבור שתיהן. בסך הכל נערכו חמישה משחים: פריצי לוי ניצחה ב-100 ו-300 מטר חופשי בהפרשים עצומים. ביאננפלד-ורטהמייר ב-100 גב ו-200 חזה. ביחד הן גם הובילו את הכוח/אוסטריה לניצחון במקצה השליחות.
כמו רוב ספורטאי הכוח וינה הן ניצלו מהגורל היהודי בתקופת השואה. רשת ההצלה שהקים המועדון הצילה כמעט את כל 3000 ספורטאי האגודה. למיטב ידיעתנו עשרות מעטות מהם נספו. הרבה משחייני וספורטאי הכוח עלו לארץ והיו גורמים מרכזיים בהקמת הספורט הישראלי.
אבל פריצי והדי קשורות קשר כמעט רומנטי לעירן. לוי חזר לווינה כבר ב-1949 ועבדה שם כמזכירה. ביאננפלד חזרה לבירת אוסטריה אחרי מותו של בעלה בשנות ה-1960, כשהיא כבר אישה עשירה למדי מעסקי נדל״ן והדרכת שחייה בארצות הברית. היא תמכה באותן שנים בפריצי כשהתמודדה עם סרטן השד. לוי המשיכה לחיות חיים מלאים ובריאים עד שהלכה לעולמה ב-1994, והיא בת 83. הדי ביאננפלד נפטרה ב-1976, בגיל 69.