ה-10 בדצמבר 1966, השבוע לפני 53 שנה. מחוגי השעון חוצים את השעה 16:00 ובאולם הקונצרטים המפואר בשטוקהולם יושבים ומחכים חתני וכלות פרס נובל. הנוכחים המכובדים ממתינים בקוצר רוח להופעתם של ארבעה כוכבים. שלושה שיבשרו על צאת השבת, והרביעי – הכוכב הגדול של הספרות העברית, ש"י עגנון.
מיד עם צאת השבת נעצרת מכונית מהודרת בחזית מלון "גראנד הוטל". אל הספסל האחורי מחליקים זוג קשישים לבושים במיטב מחלצותיהם. עגנון, כיפה שחורה גדולה לראשו, שולף מכונת גילוח חשמלית, ומעביר אותה במהירות על זיפי זקן בן יומו. האישה, אסתר לבית מרכס, מציצה בשעון ואז שולחת מבט מודאג בבעלה, בעודה מיישרת את צווארון חולצתו. "אסתרליין יקירתי", מגניב עגנון חיוך ממזרי לאשתו, "חיכיתי להם כל כך הרבה שנים, לא יקרה כלום אם הם ימתינו לי עכשיו כמה דקות".
אירוניה הייתה אחד הכלים הספרותיים המרכזיים ביצירתו של עגנון. הקומפוזיטור הגדול של החיים היהודים במזרח אירופה אהב מאוד את דמויותיו ומרוב אהבה לא היסס להוכיחם באירוניה הדקיקה האופיינית כל כך לכתיבתו. דמויות עגולות, אתם יודעים, כמו בחיים עצמם.
וכמו בחיים עצמם, גם מסעו של עגנון אל עבר התואר הנכסף ביותר בספרות העולמית, פרס נובל, היה רצוף באירוניה מתוקה-מרירה.
כפי שכותב דן לאור במאמרו "החיסיון הוסר: כך הוחלט להעניק פרס נובל לש"י עגנון", הציפייה להענקת פרס נובל לעגנון נמשכה עשרות שנים. בפעם הראשונה עלה הרעיון בעיתונות העברית כבר בשנת 1938, בעקבות הופעתו בתרגום לאנגלית של הרומן "הכנסת כלה". אך מסיבות שונות באותה עת הרעיון לא הבשיל לכדי מעשה.
הפעם השנייה הגיעה כעבור תשע שנים. בעודו שקוע בכתיבת הרומן "שירה", החל להתגבש במסדרונות האוניברסיטה העברית מהלך להגשת מועמדות עגנון לנובל. אדריכל היוזמה היה שמואל הוגו ברגמן, נשיאה הראשון של האוניברסיטה. ברגמן גייס אנשי רוח מהאוניברסיטה ומחוצה לה לטובת המהלך. להפתעתו, כשפנה לפרופסור יוסף קלוזנר, היסטוריון ומחוקרי הספרות העברית הבולטים של התקופה, הגיב האחרון בשלילה רבתי. על פי הסיפור אותו מביא פרופסור אבנר הולצמן (כפי שמופיע בבלוג עונג שבת הנפלא של פרופסור דוד אסף) קלוזנר התגולל על עגנון, וטען כי הוא אינו ראוי לקבל שום פרס בינלאומי, בטח ובטח לא פרס נובל.
"עגנון הוא סופר גלותי", הטיח קלוזנר, "יצירתו מעולם לא הצליחה להתרומם לגובה האנושי ועיקר כוחו בפולקלור גליציאני". קלוזנר, שקנאתו בעגנון העבירה אותו על דעתו, הציע במקום את מועמדתו של המשורר זלמן שניאור, שלדעתו היה ראוי יותר לפרס נובל. חוקר הספרות הידוע לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, ובמקביל לניסיון של ברגמן להריץ את עגנון, גייס סופרים ואנשי אקדמיה לטובת הגשת מועמדתו של שניאור.
באותו זמן התגוררו עגנון וקלוזנר באותו רחוב בתלפיות, ירושלים, במרחק 100 מטר אחד מהשני. עגנון, שדבריו של קלוזנר הגיעו לאוזניו, לא נשאר חייב. את הנקמה הוא הגיש קרה. מאוד קרה. כשהתפרסם הרומן הדגול של עגנון, "שירה", 30 שנה מאוחר יותר, הוקדש בו פרק שלם לדמותו של פרופסור נלעג במיוחד בשם "פרופסור בַּכְלָם", המבוסס על שכנו-יריבו, קלוזנר. אותו פרק, שנקרא "אצל הפרופסור בכלם", מציין הולצמן, "הוא כנראה הדבר המרושע והאכזרי ביותר שעגנון כתב מימיו. זהו מטח של חיצים ארסיים המכוונים להגחיך את כל תחומי העשייה של קלוזנר ואת אופיו והליכותיו".
אבל האירוניה השלימה סיבוב שלם והגיעה עוד קודם על חשבונו של עגנון. בשנת 1958 הלך קלוזנר לעולמו וועדת התרבות של עיריית ירושלים החליטה לקרוא לרחוב בו התגורר על שמו. מה הרגיש עגנון מידי יום כשחלף על פני שלט הרחוב הנושא את שם יריבו ובכל פעם שמצא את שם משפחתו של הנמסיס על המכתבים שאסף מתיבת הדואר?
היוזמה השלישית להגשת מועמדותו של עגנון הגיעה ב-1951. אבל שוב כבמעשה קסם, קמה סיעת שניאור וניסתה לחבל במהלך, אך הפעם מחנה תומכיו היה גדול יותר וכך סוכלה מועמדותו של האחרון. כדי להגדיל את סיכויו, מיהר עגנון לטוס לשוודיה במטרה להיפגש עם אנשי רוח וסופרים בעלי השפעה. אלא שמתוך שבא לברך יצא מקולל. לא רק שעגנון חווה מפח נפש נוסף ולא זכה בפרס, במהלך הביקור הוא גם עבר התקף לב ואושפז בבית חולים בשטוקהולם. "גדול הוא הכבוד שכדאי להתבזות בשבילו", אמר עגנון בהזדמנות אחרת, וזכייה בפרס נובל היא כנראה הכבוד הגדול ביותר שיש.
רק כעבור 15 שנים נוספות, בשנת 1966, הגיעה הבשורה המיוחלת: בפעם הראשונה בהיסטוריה החליטה ועדת פרס נובל לספרות להעניק את הפרס לסופר יהודי שכותב בשפה העברית. אלפיים שנה היא חיכתה, הוא מעט פחות, עד שסוף סוף הגיע הנסיך מבוצ'אץ' ובנשיקת מילותיו הקיץ אותה מתרדמתה.
אך אליה וקוץ בה. מתיקות הזכייה הייתה מהולה בקורטוב של מרירות. עגנון קיבל למעשה חצי פרס ולא פרס שלם. את התהילה הוא נאלץ לחלוק עם המשוררת הגרמנייה-יהודייה, נלי זק"ש. עגנון בלע את הגלולה המרה, למרות שגאון ספרותי שכמותו היה ראוי לקבל את הפרס ללא שותפים. מי שמיטיב לקרוא את עגנון לא יכול להחמיץ את הביקורת האירונית הדקה, אך הנוקבת כלפי ועדת הפרס בסיום הנאום המכונן אותו נשא במהלך הטקס: "קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר: אם שיבחתי את עצמי יותר מדי, למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני". כגדול הצניעות, גודל הכישרון.
“נולדתי בשנת תרמ”ח, אברי שס”ה גידי רמ”ח, יודע דף גמרא ופרק תנ”ך, ובמותי אמרו אך: נפטר בשנת כך וכך” (מתוך "עיר ומלואה").
בן 78 היה עגנון בעת הזכייה בפרס נובל. כעבור ארבע שנים, בפברואר 1970, הלך לבית עולמו.