בנר חמישי של חנוכה 1982 שלח הרב אבבה ברהן מכתב קצר אך דרמטי בעברית, בכתב יד מושלם, מהכפר וולקה שבאתיופיה אל יהודי התפוצות – מכתב בו הוא מתחנן שיצילו את יהודי אתיופיה. בנר שביעי של חנוכה 2004 הוא נפטר על אדמת ארץ ישראל. הרבה מאוד עבר על אסיר ציון אבבה ברהן, ועל יהודי אתיופיה בכלל, בין השנים הללו.
אבבה ברהן, או יאיר בן אורי בשמו העברי, היה איש דת וחינוך שפעל למען עליית יהודי אתיופיה לישראל, וכמו רבים אחרים, שילם מחיר כבד בדרך להגשמת חלומו הציוני. הוא הגיע ממשפחה יהודית מיוחסת במחוז גונדר שבמדינת אמהרה בצפון אתיופיה. אביו וסבו היו קסים (כוהנים), וכל אחד מהם בתורו היה "ליקה כהנת", כלומר הכהן הגדול. סבו של אבבה, ברוך אדהנן, המכונה אבא ברוך, היה "ליקה כהנת" במחצית השניה של המאה ה-19 ועד למותו ב-1936. ירש אותו בנו, ברהן ברוך, שהנהיג את יהודי אתיופיה במשך כמעט 50 שנה, מהכיבוש האיטלקי של אתיופיה ועד מותו, בדצמבר 1984 – עשרים שנה בדיוק לפני בנו אבבה. גם הוא, כמו בנו, החזיר את נשמתו לבורא במהלך חג החנוכה.
אבבה ברהן נולד ב-1932 בכפר אדרג'א. הוא למד עברית ולימודי קודש והקדיש את חייו ליהדות, ציונות והדיפת מיסיונרים פרוטסטנטים שניסו להמיר את דתם של יהודי אתיופיה. הוא התחנך בבית הספר העברי והסמינר למורים "למען נדחי ישראל" שפעל בעיר אסמרה שבאריתראה. בתום לימודיו הקים מסעדה ואכסניה כשרה בעיר גונדר, בירת המחוז. המקום הפך למקום מפגש מרכזי לצעירים יהודים שהגיעו ללמוד בעיר. אבבה ברהן החדיר את אהבת הדת ואת הציונות בלבם של אותם צעירים, ורבים מהם הפכו מאוחר יותר לדמויות מפתח בקהילה האתיופית בישראל. בין היושבים אצל אבבה אפשר למנות את אדיסו מסלה שנהיה חבר הכנסת האתיופי הראשון; יוסף הדנה שהיה הרב הראשי ליהדות אתיופיה בישראל; חברת הכנסת צגה מלקו, ואחרים.
אבבה ברהן האמין בחשיבות החינוך ובעזרתו נלחם בהתבוללות של יהודי אתיופיה. זה מה שהוא עשה בעיר הגדולה וזה מה שהוא עשה בהמשך בכפר הסמוך, וולקה. בדיוק כפי שהמסעדה הכשרה שלו הייתה מוקד עליה לרגל ומקום מפגש ליהודים בעיר, כך היה בהמשך גם ביתו בכפר. אבבה הקים בוולקה בית ספר ובית כנסת, בהם לימד עברית.
בנוסף לחינוך הקהילה היהודית, קיים אבבה קשרים עם השלטון המקומי ופעל להסרת מגבלות שהוטלו על הקהילה במחוז. ב-1966 הקים אביו, ברהן ברוך, את ארגון קהילות בית ישראל במטרה לקדם את העלייה; אבבה כמובן היה פעיל בארגון וגם שימש בו כגזבר. באותה תקופה עצר קיסר אתיופיה היילה סלאסי את אבבה ואת אביו באשמת פעילות חתרנית נגד השלטון, אך מספרים שהקיסר כל כך התלהב מהם שהוא שחרר אותם וגם שמר על קשר והמשיך לדון ולהתייעץ איתם.
תפקידיו ואחריותו של אבבה כפעיל ציוני גדלו מהרגע שאביו עלה לארץ. באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת הוחל חוק השבות גם על יהודי אתיופיה, ועד מהרה החלו יהודי אתיופיה לעלות לארץ בצורה חוקית (קודם הם עלו בטפטופים). מבצעי העלייה הרשמיים החלו ב-1977, והגיעו לשיאים חדשים במבצעים הגדולים: מבצע משה (1984-1985) ומבצע שלמה (1991). בהיותו ראש הקסים, הסוכנות היהודית ביקשה גם מ"ליקה כהנת" ברהן ברוך לעלות לארץ. בהתחלה הוא סרב בטענה שבתור מנהיג הקהילה עליו להישאר באתיופיה עד שאחרון היהודים בה עולה. אחרי שהופעלו עליו לחצים הוא החליט ב-1977 לעלות לישראל – כאן קיבל את השם אורי בן ברוך – ואילו את האחריות על קידום הציונות באתיופיה הפקיד בידי בנו שנשאר מאחור.
ב-1974 התרחשה המהפכה האתיופית: היילה סלאסי הופל והחונטה הצבאית עלתה לשלטון במקומו. בתחילת שנות ה-80 הואשם אבבה בפעילות נגד החונטה הצבאית. הפעם הוא נכלא בכלא בגונדר שם עבר עינויים קשים במשך קרוב לשנה. הוא סרב לאכול את האוכל הלא כשר בכלא ושבת רעב עד שהרשו לאשתו להביא לו אוכל כשר לכלא. המעצר לא ריפה את ידיו. הוא המשיך בפעילות הציונית בכפר ואחר כך באדיס אבבה, בירת אתיופיה, לשם נמלט לאחר ששוב התכוונו לעצור אותו.
בחנוכה 1982, כאמור, זמן לא רב לאחר ששוחרר מהכלא, הוא כתב, ביחד עם אחיו הצעיר עקיבא, את המכתב קורע הלב הממוען ל"אחינו היהודים ברחבי העולם!". את המכתב המלא פרסם בנו של אבבה, מרדכי ברוך, לפני שנה בעיתון "הארץ". "אנו מבקשים ומתחננים אותכם מאוד מאוד נא הושיטו את עזרתכם למעננו להציל אותנו, את אחיכם היהודים, אשר אנו נמצאים בשעת צרה ובסכנה גדולה בחבש (באתיופיה שחיינו דומה כמשל זה: הדג היוצא מן המים מה יהיה אחריתו?)", כך כתב. "הנה אסרו את חוקי ה' שקיבלנו אותם מסורת מדור דורים על מנת שלא נלמד ונלמד לבנינו. הנה אנו בוכים בכיה מרה. הרי אנו פונים אליכם שוב ושוב בבקשה שתפעלו לקץ גאולתנו שנעלה בקרוב לאדמת הקודש ארץ אבותינו".
לקח עוד כמה שנים עד שחלומו של אבבה ברהן התגשם. וגם כשהוא התגשם, כידוע, זה לא היה נראה בדיוק כפי שהוא דמיין לעצמו.
ב-1987 הפכה אתיופיה לרפובליקה עממית בראשותו של הדיקטטור מנגיסטו היילה מריאם, אך מלחמת האזרחים האתיופית, שפרצה ב-1974, נמשכה עד 1991. מצבם של יהודי אתיופיה הדרדר מכל בחינה ואבבה ברהן העלה הילוך במאמצים להעלות אותם ארצה. הוא הבין שהדרך היחידה לעשות זאת היא להביא את היהודים מהכפרים לאדיס אבבה, על מנת שיטוסו לישראל משם ולא דרך סודאן כפי שהיה מקובל עד אז. ללכת ברגל עד סודאן בזמן מלחמת האזרחים היה מסוכן מדי. מה גם שאם כל קהילת ביתא ישראל תהיה מרוכזת יחדיו באדיס אבבה, ייווצר לחץ על ממשלת ישראל להביא אותם ארצה.
במאי השנה פורסם ב"ישראל היום" אודות מחקר חדש שנערך במכון המחקר של המרכז למורשת יהדות אתיופיה, לפיו הרעיון להביא את יהודי אתיופיה לאדיס אבבה על מנת להפעיל לחץ על ישראל להעלות אותם ארצה היה של הנהגת ביתא ישראל – שאבבה ברהן היה אחד מבכיריה – ולא של יהודי ארה"ב כפי שהיה נהוג לחשוב.
מי שחיזקה טענה זו היא פעילת זכויות האדם סוזן פולק. בשנות ה-80 שימשה פולק נציגת האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, וב-1988 היא נפגשה באדיס אבבה עם ראשי קהילת ביתא ישראל, בינהם אבבה ברהן. לאחרונה ראיינו בנו ובתו של אבבה את פולק. "אני זוכרת אותו היטב", אמרה להם פולק על אביהם המנוח. "הוא היה אחד מהקבוצה שהגיעה מגונדר לאדיס אבבה ב-1988 לבקש שנעזור להם לצאת מגונדר. הוא אמר לי: 'אנחנו לא יכולים לצאת מסודאן, הדרך הזו סגורה עכשיו. הדרך היחידה לצאת היא דרך אדיס אבבה. כשנביא את כולם לכאן הישראלים יצטרכו לעשות עוד רכבת אווירית, וזה המקום היחיד באתיופיה שיש בו מסלול נחיתה גדול מספיק כדי להנחית בו מטוס 747. זה יאלץ את הישראלים לארגן עוד רכבת אווירית אבל אנחנו צריכים עזרה עם דיור, אוכל, תרופות'. אבבה ברהן היה מוכן להסתכן במאסר או אפילו בהוצאה להורג כדי לעשות את זה. הם הרגישו שבגלל שהמלחמה נעה דרומה, והממשלה לוקחת את בניהם ולוקחת את האוכל מהשדות לפני שהם יכולים לקצור את היבולים, הם לא יוכלו לשרוד עוד הרבה זמן כקהילה באתיופיה. הגיע הזמן לעזוב או שהם כולם ימותו".
פולק דיברה עליו בהתרגשות רבה והוסיפה: "הוא היה מאוד אמיץ, הוא היה באמת מדהים. והוא נשאר באתיופיה הרבה זמן. הוא היה יכול לצאת משם קודם – הוא פגש אמריקאים, היו לו קשרים, הוא היה יכול להשיג מסמכים רק בשביל עצמו, אבל הוא הרגיש מחויבות לקהילה. בתור אחד הקסים הוא הרגיש שהוא חייב להשאר עד שכולם יצאו. הוא היה פשוט מדהים".
כפי שפולק סיפרה, אבבה נשאר באתיופיה על מנת לדאוג שכל יתר יהודי הקהילה יעלו לארץ. בין 1988 ל-1991 הגיעו כ-15,000 יהודים מהכפרים לעיר הבירה, השתכנו במחנות פליטים, וקיבלו מזון ולסיוע רפואי בזמן שהמתינו לאישורי עלייה. ב-1988 אבבה שוב נכלא, והפעם עונה במשך כחצי שנה בכלא באדיס אבבה. עם שחרורו הוא הוברח לישראל מחשש לחייו. זמן לא רב אחריו, במאי 1991, הגיעו 14,310 בני ביתא ישראל לארץ במסגרת מבצע שלמה.
אבבה התיישב באשדוד והמשיך לפעול בארץ למען הקהילה האתיופית. הוא הקים בית כנסת באשדוד, בו ביקש להמשיך את מסורות ביתא ישראל, ובין היתר נלחם בחברה קדישא על מנת שיכבדו את מנהגי הקבורה של יהודי אתיופיה. בגיל 70 הוא חלה, כנראה כתוצאה מהעינויים שעבר בכלא. בגיל 72 נפטר בנר שביעי של חנוכה, 2004.