החודש הלך לעולמו אדולפו קמינסקי, כנראה זייפן המסמכים היהודי המפורסם בעולם. במשך כמעט שלושה עשורים, משנת 1940 ועד סוף שנות ה-60, היתה לו יד בכל מחתרת או מהפכה משמעותית בעולם. הוא יצר תעודות מזויפות מעשרות מדינות, ביד אמן, וללא גביית תשלום. למרות פעילותו העניפה בתחום הזיוף, הוא מעולם לא נתפס, עד שהחליט בעצמו לחשוף את סיפור חייו. סרט תיעודי שיצא ב-1999; ספר ביוגרפי שכתבה בתו, השחקנית שרה קמינסקי, שיצא כעבור עשור; וגם כתבה ב"ניו יורק טיימס" ופרק של תכנית התחקירים האמריקאית "60 דקות" מהשנים האחרונות, כולם סיפרו את סיפורו הלא יאמן של קמינסקי, שנפטר בתחילת החודש, בגיל 97.
קמינסקי סיים את חייו בפריז, שם הכירו הוריו, שלמה ואנה, בשנת 1916. שלמה עבד בעיתון יהודי מרקסיסטי, אנה נמלטה לפריז מהפוגרומים בתחום המושב של האימפריה הרוסית. עם פרוץ מהפכת אוקטובר, גורשו השניים, שנחשבו למסוכנים למשטר בגלל נטיותיהם הקומוניסטיות, לארגנטינה, שם נולד אדולפו בשנת 1925.
בשנת 1932 חזרו בני משפחת קמינסקי לפריז. בינתיים אביו של קמינסקי זנח את הרעיון הקומוניסטי ועבד כחייט. כדי לסייע למשפחה, קמינסקי הצעיר הפסיק את לימודיו בגיל 13 והתחיל לעבוד בחברה לייצור חלקי מטוסים. אחרי שהנאצים כבשו את צרפת, גורשו כל העובדים היהודים מהמפעל, וקמינסקי מצא עבודה אחרת. בגיל 15 התקבל כשוליה במפעל לצביעת בגדים, שם למד מבעליו של המפעל, מהנדס כימי במקצועו, כיצד להסיר או לשנות את הגוון של כתמי צבע. במקביל עבד כעוזר כימאי במחלבה: בדק את רמת השומן בגבינה, הוסיף מתילן כחול לחלב ומדד תוך כמה זמן החומצה הלקטית תפרק אותו. הידע שרכש בעבודות הללו על כימיה, וספציפית על פירוק צבעים, יתגלה כלא פחות מגורלי.
באותה שנה נהרגה אנה אימו בתאונה מסתורית ברכבת (לימים סיפר קמינסקי כי חשד שנדחפה ממנה במכוון). בהמשך גורשו קמינסקי, אחיו ואביו למחנה המעצר דראנסי, אך השתחררו בזכות טעות אדמיניסטרטיבית. "רצינו להישאר עם כל שאר המגורשים במחנה", סיפר קמינסקי בראיון, "אבל אבא אמר לי שיש לי דברים חשובים לעשות בחוץ". ואכן, היו לו.
בשנת 1944 יצר אדולפו קמינסקי קשר עם המחתרת היהודית והציע להם את שירותיו. הוא ידע שבזכות הניסיון שלו בצביעת בדים והסרת כתמים הוא יוכל בקלות לזייף מסמכים. כדי להוכיח את אמינותו, נדרש הבחור הצעיר לזייף תעודת זהות לעצמו, שתשמש אותו כשיצטרך לעבוד ממעבדת הזיופים בפריז הכבושה.
במהלך פעילותו במחתרת איבד קמינסקי את הראייה באחת מעיניו כתוצאה מהמאמץ שהשקיע בעבודתו. בראיון לדוקו של "הניו יורק טיימס" סיפר:" החשבון היה פשוט. בשעה אחת הכנתי 30 מסמכים מזויפים. אם הייתי ישן שעה, 30 אנשים היו מתים".
בסך הכל זייף קמינסקי במהלך המלחמה כ-14,000 תעודות זהות של יהודים צרפתים בהתנדבות מלאה. קמינסקי הרגיש שליחות. הוא חש כי בעבודתו הוא נוקם שוב ושוב את מות אימו, ואת מותם של כל קרוביו שנרצחו במלחמה.
לקראת סוף המלחמה מעבדת הזיופים היהודים איחדה כוחות עם הרזיסטאנס הצרפתי. רבים מחבריו למעבדה נעצרו, אך הוא הוא המשיך לעבוד. משטרת פריז כמובן ניסתה ללכוד את הזייפן המסתורי, אך ללא הצלחה. פעם הוא נעצר ברחוב כשבידיו שקית עם תעודות זהות, דיו ו"כלי עבודה" נוספים. איכשהו הוא הצליח לשכנע את השוטר שמדובר בשקית של כריכים.
על אף שזהותו לא נחשפה, שמו של קמינסקי הלך לפניו בחוגים מסוימים, ועם תום המלחמה, פנה אליו המודיעין הצרפתי על מנת לבקש את עזרתו בלכידת פושעי מלחמה. בהמשך יצר תעודות מזויפות למען המוסד לעלייה ב', כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות איסור הבריטים, וסייע גם ללח"י ולאצ"ל. מאוחר יותר הפעיל את המעבדה שלו למען אנשי המחתרת האלג'יראית ועזר להם להילחם נגד הצרפתים. קמינסקי זייף אפילו שטרות של פרנק צרפתי, כדי להחליש את הכלכלה של המדינה שרק לפני כמה שנים נלחם לטובתה. בסופו של דבר, התוכנית לא יצאה לפועל כי שארל דה גול הודיע שצרפת תעניק עצמאות לאלג'יריה. אלה היו רק חלק מגופי המחתרת עבורם זייף קמינסקי מסמכים. הוא סייע לתנועות שמאל למען שחרור של מדינות דרום אמריקה ושל מדינות שונות באפריקה, הוא עזר לתנועות שחרור בפורטוגל תחת שלטון סלזאר ובספרד של פרנקו. בסך הכל, המסמכים שזויפו על ידו הגיעו ל-15 מדינות בעולם.
במקביל לפעילות הזיוף העניפה שלו, עליה לא גבה תשלום, התפרנס כצלם מסחרי. את צילומיו האמנותיים נאלץ לשמור בסוד שנים ארוכות, והם נחשפו והוצגו לראשונה בעשור הקודם.
אומרים שקמינסקי זייף את התעודה האחרונה שלו בשנת 1971, כשהבין שעומדים להפליל אותו. הוא נמלט לאלג'יריה, שם חי כעשור, והתחתן בשנית (הוא היה נשוי לתקופה קצרה בשנות החמישים) עם אישה מקומית שילדה לו חמישה ילדים, ביניהם הראפר Rocé. עם התחזקות האיסלאם באלג'יריה המשפחה שבה לפריז.
"הצלתי חיים כי אני לא יכול להתמודד עם מקרי מוות מיותרים – אני פשוט לא יכול", כך סיכם קמינסקי את מפעל חייו בפשטות בסרט התיעודי עליו. "כל בני האדם שווים, לא משנה מה מוצאם, אמונתם, צבע עורם. אין עליונים, אין נחותים. זה לא מקובל עלי."