מספר ימים אחרי שהשתחרר משירותו כחייל בצבא בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, קפץ מורי גרינפילד לבית הכנסת בשכונת מגוריו שברובע קווינס, ניו-יורק.
"מחפשים אותך", זרק לעברו אחד המתפללים. כעבור זמן מה, הוא התייצב מול שליח המוסד לעליה ב'. "אנחנו מאתרים יהודים-אמריקאים שיודעים להפעיל אנייה, והבנו שיש לך ניסיון בתחום" הסביר לו האחרון את סיבת זימונו. "כמה משלמים?" הקשה מורי. "זה בהתנדבות" ענה השליח. "אז אני בפנים", השיב מורי.
מורי היה אז בן עשרים ואחת, חייל משוחרר של צי הסוחר האמריקאי, שכל עתידו לפניו. התחנה הראשונה אחרי השחרור הייתה כמובן לימודים בקולג', כפי שמצופה מכל צעיר יהודי בן גילו. "אמי הייתה יידישע מאמע קלאסית – לימודים בקולג' לא היו אצלה אופציה, אלא חובה", סיפר לימים בראיון טלוויזיוני, "ישבתי מולה, נרעש ונפחד לספר לה שאני עומד לדחות את הלימודים, מבלי לחשוף את הסיבה, זאת מאחר ופרויקט עליה ב' נשמר בסוד. הדבר היחיד שיכולתי להגיד לה הוא שאני דוחה את לימודי בקולג' כדי לעזור לעם היהודי. באותו רגע היא קמה, חיבקה אותי, ובכתה".
הוריו של מורי, שרה והרמן גרינפילד, הגיעו לאמריקה מפולין בראשית המאה ה-20, כחלק מזרם ההגירה ההמוני של יהודי מזרח-אירופה לאמריקה. הם הכירו באחד הלנדסמנשאפטים (ארגוני סיוע הדדי של מהגרים יהודים יוצאי אותה עיר) שפעלו בניו-יורק, ואחרי מספר חודשים התחתנו. הם היו יהודים פשוטים שחינכו את ילדיהם לעבודה קשה, חתירה למצוינות, והכרת תודה לאמריקה – הארץ שקיבלה אותם בזרועות פתוחות והיטיבה עם גורלם. בתמורה הם שלחו שלושה מתוך חמשת בניהם לצבא ארה"ב, במהלך מלחמת העולם השנייה.
אבל שרה והרמן לא היו רק אמריקנים פטריוטים, אלא גם יהודים מאמינים, שפטפטו ביידיש מאונגלזת, קראו את ה"פארווערטס" ופקדו את השול מידי שבת. כמו רבים מיהודי אמריקה גם להם היו קרובי משפחה באירופה, וכמו רבים מיהודי אמריקה גם היו מזועזעים מהדיווחים שהחלו לטפטף על הג'נוסייד המתחולל כנגד בני עמם ביבשת הישנה.
מורי גרינפילד גדל וצמח בתקופה שבה יהודים לא נזקקו לסמינרים בזהות יהודית, השתתפות בפרויקט "תגלית", או בר מצווה בכותל, כדי להבין שהגורל היהודי הוא חלק ממחזור הדם שלהם. כששמע שהבריטים נועלים את שערי ארץ ישראל בפני אחיו היהודים – שארית הפליטה של מחנות הריכוז וההשמדה – הוא התייצב לסייע להם.
את הרפתקאותיו על אניית המעפילים הרעועה "התקווה" – עם אמצעי ניווט מהמאה ה-16 וציוד מיושן – שהפליגה מאורלנדו לפורטוגל, ומשם בזהות בדויה לחופי איטליה ועד ארץ ישראל, כינס מורי בספר הנפלא "הצי הסודי של היהודים", The Jews' Secret Fleet. הספר חשף בפעם הראשונה את חלקם של המתנדבים האמריקאים במפעל ההעפלה של מוסד עלייה ב', אשר סייע למאות אלפי ניצולי שואה לעלות לארץ לפני קום המדינה.
באחד הפרקים הוא מתאר כיצד בזמן שהתקרבו לחופי הארץ, המתינו להם ספינות של הצי הבריטי. מורי ניסח יחד עם כמה מהניצולים מסר לבריטים, שנכתב על דגל גדול: "שרדנו את היטלר, המוות אינו זר לנו, דבר לא ימנע מאתנו לחיות במולדתנו ההיסטורית – ארץ ישראל. אנחנו לא חמושים, אם תירו עלינו – דמכם בראשכם". הבריטים אמנם לא ירו על האנייה, אבל שלחו אותה, על כל 1,500 נוסעיה, למחנה המעצר בקפריסין, שם בילה מורי חודשיים מאחורי גדרות תיל.
"אני עדיין מתקשה לסלוח לבריטים", סיפר לימים בעיניים דומעות, "זה לא נתפש בעיני שאומה שהביאה לעולם את המגנה כרטה, את המהפכה המהוללת, ואת בשורת החירות של ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל – שללה את החופש מאותם ניצולים אומללים".
יחד עם מורי, על האניה ואח"כ במחנה המעצר בקפריסין היו גם עו"ד הרולד כץ ז"ל – חברו הטוב של מורי, שנפטר לפני שנה בגיל 95 ובחור אירי-קתולי בשם יו מקדונלד, שלמד עם הרולד כץ בהרווארד ואמר לו כששמע שכץ יוצא למסע עם מורי – "אם אתה הולך לעזור ליהודים אני בא אתך". מקדונלד למד תורה כל יום ראשון עם רב, לבתו קרא כנרת ולפני שנפטר, כעבור שנים ובשיבה טובה, ביקש שרב יספיד אותו ולהיקבר עם דגל ישראל – וכך היה.
אחרי הקמת המדינה קבע מורי גרינפלד את ביתו בארץ ישראל והמשיך בפעילות ציונית ויהודית ענפה – בין השאר כמנהל הכללי של התאחדות עולי אמריקה וקנדה בישראל. במסגרת תפקידו יזם פרויקטים שהתמקדו בדיור ובתעסוקה מתאימה לעולים ממדינות המערב ושילובם בחברה הישראלית. מורי אפילו כתב ספר מדריך הומוריסטי ומעשי לעולים שנקרא "איך להיות עולה חדש, או דברים שהסוכנות היהודית לא סיפרה לך" (How to be an Oleh* or – Things the Jewish Agency Never Told You).
במקביל, מורי ואשתו חנה ז"ל, הקימו גלריה לאמנות ישראלית בתל-אביב ובמנהטן, מתוך מטרה להעניק בימה לאמנים ישראלים ועל מנת "שתהיה יצירה של אמן ישראלי על כל קיר בבית יהודי, כדי שידברו על ישראל בכל בית יהודי".
בזמן מלחמת יום הכיפורים, וחרף העובדה שלא גויס מפאת גילו, מורי הקים מערך הסעות ואספקת לחם ומאפים לחיילים במוצבים, באמצעות מתנדבים מארה"ב וקנדה, שמימנו את המוצרים מכיסם הפרטי. המתנדבים, שהמשיכו לפעול חודשים רבים לאחר סיום המלחמה, כונו בחיבה "המאפיונרים".
מורי המשיך במלוא הקיטור. תודעת השליחות זרמה בעורקיו ללא הרף, כמו גם המסירות העמוקה לרעיון הציוני. באמצע שנות ה-1970 הוקם בארה"ב ארגון AAEJ (American Association for Ethiopian Jews) שמטרתו העלאת יהודי אתיופיה לישראל. הרב פרופ' עמנואל רקמן, לימים נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פנה למורי כדי שישמש כנציג הישראלי של האגודה בהתנדבות וללא תקציב. מורי עזב את עסקיו ובמשך חמש שנים תמימות פעל בהתנדבות להעלאת יהודי אתיופיה, בעיקר בני נוער, וקליטתם במערכת החינוך, בצה"ל, ובשוק העבודה.
במסגרת תפקידו נפגש עם הרב עובדיה יוסף שפסק כי "הפלשים הם צאצאי שבטי ישראל… הם יהודים וחייבים להצילם". מצויד בפסיקה זו לחץ מורי על אנשי הסוכנות היהודית ונציגי הממשלה, ואכן בזכות יכולת השכנוע שלו הגיעו קבוצות רבות של עולים מאתיופיה, בדרך לא דרך, במימון יהדות ארה"ב, אל מדינת ישראל. כל מערכת הקליטה והתמיכה בקבוצות אלו נוהלה מביתם של מורי ואשתו, חנה, שכונו בפי העולים מאתיופיה – "ההורים הלבנים שלנו".
תרומתו של מורי לרעיון הציוני, לא הסתיימה רק בעולם הגשמי, וגלשה גם לעולם הרוח. בשנת 1981 ייסדו מורי וחנה את "גפן בית הוצאה לאור בע"מ", שפרסמה עד היום מאות ספרים בנושאים הקשורים לארץ ישראל, יהדות, ציונות ושואה. מורי פעיל גם כיום בהוצאה לאור יחד עם בנו אילן.
חנה ז"ל, רעייתו של מורי, הייתה ניצולת שואה ששרדה את המחנות טרזינשטאט, אושוויץ וברגן-בלזן, ממנו שוחררה באפריל 1945. לימים השניים יזמו את תכנית "ניצולים מדברים" ביד ושם ותוכנית לימוד לתיכוניסטים בצ'כיה בשיתוף ומוזיאון גטו טרזינשטאט שנקראת "היכן היהודים של העיר שלי?". מדי שנה זוכים בעלי העבודות המשמעותיות בפרס על שמם של מורי וחנה גרינפילד.
גם כיום, ממשיך מורי בפעילויות התנדבות רבות. הוא מרצה כמעט מדי שבוע בעברית ובאנגלית בבתי ספר, לתלמידים מחו"ל, מכינות קדם-צבאיות וקבוצות תיירים תוך דגש על סיפורו האישי והמשפחתי וסיפורם של המתנדבים האמריקאים בעלייה ב'. מאז 1983 מורי גרינפילד הוא גם חבר הוועד המנהל של אגודת הידידים של בית התפוצות (היום אנו – מוזיאון העם היהודי).
ביום שישי שעבר, 1 באוקטובר, חגגנו את חייו של מורי גרינפילד, האיש שתלמי ההיסטוריה היהודית המודרנית חרושים על פניו, לרגל יום הולדתו ה-95. יחד עם בנו אילן ובתו מאירה, עשרת נכדיו, 17 ניניו ומאות מוזמנים ומכובדים בראשם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, וביניהם מיקי גולדמן חברו הטוב ביותר של מורי עוד מאז ימיהם המשותפים על האנייה, חמי פרס, טל ברודי, אל"מ סמיון גמבורג מפקד מחלקת תוא"ר בחיל הים, תא"ל במיל. גל הירש, דן תדמור מנכ"ל מוזיאון העם היהודי, עדי אקוניס מנכ"ל אגודת הידידים של מוזיאון העם היהודי. ובניצוחה של מנהלת מחלקת האירועים של המוזיאון ליאורה שני.
