בערב 23 בינואר 1963 נפתח באולם בית האומנים בירושלים משפט ציבורי של הסוכנות היהודית נגד הקהילה היהודית מאלג'יריה. באולם הצטופפו מעל 100 איש ואישה. סעיף האשמה המרכזי התמקד בסנטימנט הציוני הלקוי כביכול של יהדות אלג'יריה.
היוזם והאדריכל של המשפט הציבורי היה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וראש הממשלה לשעבר, משה שרת, שזעם על כך שמתוך 140 אלף יהודי אלג'יריה, רק 15,000 עלו ארצה, ואילו השאר העדיפו להגר לצרפת. "מהלך זה משקף התנכרות ליהדות, והתעלמות מקיומה של מדינת ישראל", אמר שרת.
החרה החזיק אחריו פרופ' שלו גינוסר מהאוניברסיטה העברית, שנשא בתפקיד הרם של "נשיא בית המשפט" וטען כי "קהילה זו (יהודי אלג'יריה) נמלטה מגלות אחת ובמקום ללמוד את לקחי ההיסטוריה היהודית, בחרה בגלות אחרת על פני ביתה הלאומי – מדינת ישראל". הדיון הטעון התקיים משעות הערב עד סמוך לחצות, עם כמה התרחשויות דרמטיות, כמו ניסיון שווא למנוע את כניסתה של קבוצת עולים מאלג'יריה (עובדי הקמ"ג בדימונה) שהגיעה למקום כדי למחות כנגד המשפט.
שומו שמיים. כיצד התרחש ליקוי מאורות מז'ורי שכזה? היאך יהודי אלג'יריה לא השכילו לראות את האור הציוני, והעדיפו על פניו את עיר האורות, פריז? את הסורבון על פני האוניברסיטה העברית? את פלאס דה ווז' על פני כיכר מלכי ישראל?
אבל השאלה היותר מעניינת היא, מדוע חרון אפו של משה שרת הופנה דווקא כלפי יהודי אלג'יריה ולא, למשל, כלפי יהודי בריטניה, ארה"ב, הולנד או דרום אמריקה, שעלו לארץ בשיעורים נמוכים הרבה יותר באותן שנים?
הסיבה לכך נעוצה בהבנה לקויה של המציאות בה חיו יהודי אלג'יריה – שילוב של בורות והתנשאות אליטיסטית אשכנזית. מבעד לעיניים של שרת, יהודי אלג'יריה השתייכו לקבוצה אתנית, שנהוג לכנותה במחקר "יהודי ארצות האסלאם".
האכזבה שלו משיעור העולים הנמוך, מקורה בציפייה שיהודי אלג'יריה ינהגו כפי שנהגו מרבית "יהודי ארצות האסלאם" – מרוקו, תוניסיה, עיראק ותימן – שעלו לארץ בהמוניהם. ביושבו כהגמון של ישראל הראשונה, ראש ההמשלה בדימוס היה עיוור לאפשרות אחרת. אם להשתמש בשפה של אדוארד סעיד, הוא לקה באוריינטליזם מתנשא. כי מי שמכיר ולו במעט את סיפורה הייחודי של הקהילה היהודית באלג'יריה, יודע שההשוואה התרבותית והחברתית המתאימה ליהודי אלג'יריה, היא לא יהדות מרוקו או תוניסיה (שכבודן במקומם מונח), אלא אחת מהמדינות המערביות שהוזכרו לעיל.
במוזיאון "אנו" החדש, מוצג כתב הזכויות המקורי שהעניק נפוליאון השלישי ליהודי בשם אברהם בן טולילה, אחיו של סב-סבו של לא אחר מאיש הטלוויזיה, ארז טל, אשר גם מקריין בקולו את סיפורו במסלול הלהיטים של סיור האודיו-גייד של המוזיאון.
מקורה של משפחת בן טולילה בטולדו שבספרד. אחרי הגירוש מחצי האי האיברי, השתקעה משפחת בן טולילה בתטואן מרוקו, ולאחר מכן נדדה לאלג'יר. ההערכה היא כי לאור שליטתם במגוון שפות – ערבית, ספרדית, צרפתית – התמחו בני משפחת בן טולילה בתרגום. זה גם כנראה היה הרקע להענקת כתב הזכויות. כמנהיג האימפריה הצרפתית ששלטה באלג'יריה, נפוליאון השלישי חיפש מתורגמנים מקצועיים, שידעו לתווך בין השלטון הצרפתי הקולוניאליסטי לבין האוכלוסייה המקומית.
יש לחדד: כתב הזכויות שהעניק נפוליאון השלישי לאברהם בן טולילה ניתן בערך במחצית המאה ה-19, עוד לפני שיהודי גרמניה זכו לשוויון זכויות מלא, שלא לדבר על יהודי רוסיה ושאר המרחב היהודי המזרח-אירופאי. בנקודה הזאת יהודי אלג'יריה היו חריגים. כבר בשנת 1865 הוענק לרבים מהם שוויון זכויות, ובשנת 1873 הם הפכו באופן פורמאלי לאזרחים צרפתים מלאים, וזאת בזכות "צו כרמיה" (הקרוי על שמו של שר המשפטים הצרפתי-יהודי, אדולף כרמיה). מדובר בתקדים יוצא דופן, שאף אחת מקהילות יהודי צפון אפריקה, וכאמור רוב יהודי העולם, לא זכה לקבל באותה תקופה.
בספרו מרחיב הדעת של פרופסור יוסף שרביט "יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי" מתאר המחבר בפירוט, כיצד האמנסיפציה המוקדמת של יהודי אלג'יריה הפכה אותם, בתוך שני דורות בלבד, ליותר צרפתים מצרפתים. המעבר המהיר משליטה מוסלמית לשליטה צרפתית הכתה אותם בסנוורים. הם הוקסמו מהברק והנימוסים, מהטקסיות והמשמעת הצרפתית. עד מהרה נטשו את השפה היהודית-ערבית לטובת השפה הצרפתית, אימצו אופנות לבוש צרפתיות, שינו את שמותיהם לשמות צרפתים, ורכשו השכלה מקיפה בבתי ספר פרטיים על טהרת הצרפתית.
בראשית המאה ה-20 הפכו יהודי אלג'יריה לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים – עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן (שסיפור חייהן מוצג גם הוא במוקד "נשים פורצות דרך" במוזיאון).
על פי פרופסור שרביט, המשפט הציבורי שנערך ליהדות אלג'יריה והסתיים בקול ענות חלושה, חושף אי-הבנה של האליטה הישראלית מול ריבוי הזהויות של יהודי אלג'יריה – הם גם יהודים ספרדים אבל גם צרפתים, גם מערביים וגם מזרחים, גם חילונים וגם מסורתיים. זו יהדות ייחודית. ולכן לדידו של פרופסור שביט, העובדה שהסוכנות היהודית ערכה משפט ציבורי ליהודי אלג'יריה – המשפט הציבורי היחיד שנעשה אי פעם לקהילה יהודית על ידי התנועה הציונית – היא אות קלון, ומי שצריך היה לעמוד למשפט, זו לא הקהילה היהודית באלג'יריה, אלא הסוכנות היהודית עצמה.
גם את המיתוס שיהודי אלג'יריה לא היו ציונים, פרופסור שרביט מנפץ. לטענתו, מאחר והקהילה היהודית באלג'יריה נחשבה לקהילה בעלת מאפיינים מערביים, ההשוואה המדויקת לא צריכה להיות מול קהילות יהודיות מצפון אפריקה, אלא מול קהילות יהודיות מערביות אחרות בעולם, אשר לעומתם שיעור העלייה של יהודי אלג'יריה נחשב לאחד הגבוהים.