מספרים כי בזמן הכיבוש הנאצי בפריז נהגה ביאטריס דה-קמונדו לרכוב על סוסה המהודר ביער בולון, מלווה בקצין גרמני. סביר להניח כי בעודה משוטטת בין עצי הערמון והשקמה, ביאטריס הרהרה באפשרות שתגיע השעה, ששם משפחתה המיוחס יפסיק להרשים את הגרמנים, והם יחדלו לספק לה שירותי ליווי קבועים. אבל ספק גדול אם גם בדמיונה הפרוע ביותר, היא העלתה בדעתה שבקרוב מאוד תסיים את חייה בתאי הגזים של אושוויץ, יחד עם בנותיה ובעלה, כמו יתר בני עמה, מיוחסים יותר ופחות.
לאורך חייה ספגה ביאטריס דה-קמונדו את המסר שיהדותה היא הערת שוליים בזהותה הקוסמופוליטית הנוצצת. רדיפות של יהודים, כך חינך אותה אביה, האריסטוקרט מואיז דה-קמונדו, הן נחלתו של האספסוף היהודי-גלותי דובר היידיש. אפילו משפט דרייפוס שהתרחש בצעירותו, לא הצליח לסדוק את הביטחון העצמי של מואיז דה-קמונדו במוצאו הצרפתי. מנהגיו, לבושו, העדפותיו התרבותיות וחבריו לימדו כי הוא משוכנע לחלוטין שהוא חלק מההיסטוריה הגאלית המפוארת, ולא צאצא-עבד של גולי ממלכת יהודה.
אם תרצו, עדות לכך היא האחוזה המשפחתית המפוארת שלו בפריז, שלימים תהפוך למוזיאון ניסים דה-קמונדו. מבין כל יצירות האמנות המרהיבות, שמאכלסות את האחוזה, רק חדי עין יבחינו בשני ממצאים, שמצביעים על כך שבעבר התגוררה במקום משפחה יהודית: הכיורים הנפרדים במטבח המרכזי, וסט מהודר של מחזורים לראש השנה, שמוסתר היטב בין אלפי יצירות קלאסיות, ממיטב ספרות ההשכלה של הנאורות.
ברומן האפי "האחרון לבית קמונדו" משרטט המחבר פייר אסולין את סיפורה המדהים של משפחת קמונדו, שאחרי גירוש ספרד התפזרה בארצות הים התיכון, ובדומה למשפחות אצולה נוספות כמו משפחת אפרוסי ומשפחת רוטשילד, הקימה רשת בנקאות מסועפת בבירות אירופה המרכזיות. בנק קמונדו נחשב במהלך המאה ה-19 למממן המרכזי של האימפריה העות'מנית, והונו של מייסד האימפריה, אברהם דה-קמונדו, שזכה בחייו לתואר רוזן, הוערך עם מותו ב-125 מיליון פרנק בערכים של אותה תקופה.
בשנת 1869 עברה משפחת קמונדו לפאזה הצרפתית שלה, והשתקעה בפריז, לשם גם העבירה גם מרכז הפעילות של בנק קמונדו. בניגוד לאבות אבותיו, נטייתו של מואיז דה-קמונדו לא הייתה לעסקים, אלא לאמנות, או יותר נכון לאספנות של פריטי אמנות. אם נכונה התיאוריה כי המכנה המשותף לאספנים היא שאיפתם לפצות על אובדן, אזי מואיז דה-קמונדו בהחלט מתאים לתזה.
בשנת 1902 עזבה אותו אשתו, אירן, לטובת מנהל האורוות באחוזה. בתו של הבנקאי היהודי לואי קאהן ד'אנברס, שעמד בראש בנק שלימים יהפוך לבנק העולמי BNP, נעלמה לעד מחייו, והותירה אותו שבור לב לגדל את שני ילדיהם – ביאטריס וניסים.
מואיז דה-קמונדו בחר להמתיק את הגלולה המרה באמצעות שיפוץ האחוזה המשפחתית שברחוב מונסו 63 ברובע השמיני של פריז, שכפי שציין הסופר אדמונד דה ואל, הכיל תערובת חסרת תקדים של אצולה פיננסית, אריסטוקרטיה יהודית, אמנים וסופרים ידועים, ובורגנות של החברה הגבוהה.
מואיז דה-קמונדו, שהגיע לפריז בגיל 9, היה מאוהב בעיר נעוריו ובתרבות הצרפתית. כפרנקופיל כבד הוא התמקד באיסוף יצירות אמנות מהמאה ה-18, "המאה הגדולה של הנאורות", רגע לפני פרוץ המהפכה הצרפתית, העידן בו "צרפת הייתה באמת צרפת". לצורך הגשמת הפנטזיה, הוא שכר את שירותיו של האדריכל המפורסם רנה סרג'נט, שנדרש לתכנן שחזור של "פטיט טריאנון", הארמון שנמצא בגני ורסאי, בו התגוררה מאדאם דה פומפדור, פילגשו של לואי ה-15.
האובססיה של מואיז דה-קמונדו לאמנות הניאו-קלאסית של המאה ה-18 לא הסתיימה רק בתכנון מבנה האחוזה. שם זה רק התחיל. האספן היהודי הקדיש את כל זמנו ומרצו לרכישת יצירות אמנות מהמאה ה-18: סט רהיטים שעיצב מעצב העל ז'ורז' ג'ייקוב, שולחן עבודה שיצר אמן העץ, ז'אן פרנסואה אובן, שהיה הנגר המועדף על מאדם דה פומפדור, כלי זכוכית נדירים מסין שהיו פופולאריים בתקופת לואי ה-16, כלי כסף שיצר הצורף ז'אק ניקולס רוטייר בהזמנת קיסרית רוסיה, יקטרינה השנייה, עבור המאהב שלה, גריגורי אורלוב – כל אלו היו רק חלק קטן מהרפרטואר האומנותי המרהיב שאכלס את האחוזה.
ב-5 בספטמבר 1917 פקד האובדן שוב את מואיז דה-קמונדו, כשבנו, ניסים, טייס קרב בשירות חיל האוויר הצרפתי, נפל במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעקבות האסון הכבד הוא שקע באבל ומיעט לצאת מהאחוזה המשפחתית. במקביל, התעצמה האובססיה שלו לאספנות, ובניסיון להיאחז במוכר הוא המשיך לאסוף עוד ועוד פריטי אמנות, בניהם סרוויס חרסינה נדיר שיוצר במפעל בעיר מייסן, שנחשב למפעל החרסינה הראשון באירופה.
בשנת 1935 הלך מואיז דה-קמונדו לעולמו והוריש את הבית והאוספים לשימוש כמוזיאון לאמנות לזכר בנו. המוזיאון פתח את שעריו לציבור בשנת 1936. בצוואתו כתב שפרויקט חייו היה להלל את התרבות הצרפתית "בתקופה שאהבתי יותר מכל". הוא מינה את ביתו ביאטריס לאפוטרופוס על פריטי האומנות הנדירים והשאיר לה הוראות קפדניות. הוא אסר על להשאיל פריטי אמנות, להוסיף או לרכוש חדשים, ואפילו להזיז רהיטים או ציורים ממקום למקום, אלא אם כן הם נמצאים באותו חדר.
עד 1943, אז ביאטריס גילתה שייחוסה הפסיק להרשים את הכיבוש הנאצי. ביאטריס, בעלה לשעבר ליאון ריינאך ושני ילדיהם – פאני (23) וברטראנד (20) נלקחו למחנה הריכוז דראנסי, צפונית לפריז, ששימש את הנאצים כתחנת מעבר לגירושם של יהודי העיר בדרך להשמדתם. גורלם של צאצאי משפחת דה קמונדו האחרונים לא היה שונה והם נרצחו בתאי הגזים של אושוויץ. מאחר ולא נותר כל צאצא למשפחת קמונדו, עברה האחוזה לרשות ממשלת צרפת.
