פרדיננד לָסָל, שנולד בגרמניה בשנת 1825, היה הוגה דעות מבריק וכלכלן מחונן שפיתח, בין השאר, את "חוק הברזל של השכר". בקורות חייו מצויים עוד מספר הישגים לא מבוטלים: לָסָל היה מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית, מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD).
אבל לפרדיננד לָסָל הייתה בעיה אחת קטנה שהעיבה על הישגיו. הוא היה נימול. בגרמניה של המאה ה-19 זה היה מעשה בלתי-נסלח.
להלן תיאור "משובב לב" משנת 1862 המתייחס למוצאו היהודי של לָסָל: "כעת ברור לגמרי – ויעידו על כך גם צורת ראשו ואופן צמיחת שערו – שהוא (לָסָל) מצאצאי השחורים שליוו את משה בבריחתו ממצרים, אלא אם כן אמו או סבתו מצד אביו התמזגו עם הכושי…והנה, העירוב הזה של יהודיות וגרמניות מצד אחד עם גזע כושי בסיסי מצד אחר, אינו יכול להצמיח תוצר מיוחד במינו. גם תובענותו של הברנש אופיינית לכושים".
תגידו, נו עוד טקסט גזעני. אחרי הכול, באקלים האנטישמי של גרמניה במאה ה-19, טקסטים כאלו היו חזון נפוץ. ההפתעה מגיעה כשמגלים שהאיש שחתום על התיאור המרנין של לָסָל הוא לא אחר מנסיך הפועלים, מגן החלכאים, מנתץ שלשלאות הבורגנות, הראשון לשמו – קרל "הלוי" מרקס.
קרל מרקס, שנולד בעיר טריר שבחבל הריין (פרוסיה של אז, גרמניה היום), השבוע לפני 202 שנה, היה מצד אביו נכדו של שמואל ב"ר מרדכי הלוי, שכיהן כרבה הראשי של העיר, ומצד אמו, צאצא של שושלת רבנים הולנדית. בקיצור, יהודי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אביו, הירשל הלוי, אולץ להמיר את דתו כדי להתפרנס ממשלח ידו – עריכת דין, ולשם כך שינה את שם המשפחה למרקס. והשאר היסטוריה.
נשאלת השאלה: כיצד יהודי – אמנם ממשפחת מומרים, אבל עדיין יהודי – חילץ ממוחו טקסט כל כך אנטישמי?
יש שיאמרו כי מדובר בשנאה עצמית יהודית קלאסית, שהייתה נחלתם של יהודים רבים שהמירו את דתם ונטמעו בקונצנזוס האנטישמי שהיה חלק אינהרנטי מהחברה סביבם. אחרים יטענו כי היריבות העזה בין מרקס לבין לָסָל בנוגע לפרשנות הנכונה של המהפכה הפרולטרית, היא זו שהובילה את מרקס להתבטא בצורה כל כך ארסית וכי האיש עצמו לא היה נגוע בשנאה לבני עמו, יחד עם תפישתו חסרת המדינה ורתיעתו מדת כזהות מייצגת.
אך כדי לנסות להתחקות אחר יחסו של מרקס כלפי בית גידולו היהודי נחזור 18 שנה אחורה בזמן. השנה היא 1844 ומרקס ידידינו מפרסם את החיבור "לשאלת היהודים". הרקע לפרסום היו תהליכי הליברליזציה שהתחוללו באותה עת במרחב הפרוסי, כשאחת הסוגיות הציבוריות שעלתה לדיון הייתה השאלה האם להעניק ליהודים שוויון זכויות מלא.
קשה שלא לנוע באי-נחת כשקוראים כמה פסקאות מהחיבור. "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון", כתב מרקס, "אנו רואים ביהדות יסוד אנטי חברתי מובהק", ולבסוף הולם באכזריות "האמנציפציה של היהודים היא במשמעותה הסופית שחרור של האנושות מן היהדות".
מצמרר. אבל אז מגיעה ההפתעה. כי בעוד מרקס מחרף ומגדף את היהודים, הוא במקביל קורא לשלטונות להעניק להם שוויון זכויות מלא. הכיצד?
כדי ליישב את הדיסוננס חייבים להבין כי בתקופה האמורה התיאור הקריקטורי של היהודים כחמדנים ומלווים בריבית מקדמת דנא, נתפס במרחב הגרמני כאמת מוחלטת. עד כדי כך שהמילה הגרמנית judentum שפירושה "יהדות" שימשה בשפת הרחוב היום-יומית כמילה נרדפת ל "מסחר".
ואכן במילה "יהדות" – כך טוענים סנגורי מרקס שביקשו לשלול את היותו אנטישמי – טמון פתרון הסתירה. כי מי שיעמיק בדבריו של הגאון האקסצנטרי יגלה כי הוא לא תלה את האשמה ביהודי, אלא ביהדות.
מה שקרה, אליבא ד'מרקס, הוא שעם התפשטות תופעת החילון במהלך המאה ה-19 והשלת האדרת הדתית מהיהדות, כל מה שנותר ממנה היה הדימוי של היהודים כרודפי ממון, נכלוליים וכו'. מרקס סבר שהסיבה לכך נעוצה בעובדה הטרגית, שלאורך דורות על גבי דורות, היהודים נדחפו בעל כורחם לעיסוק בפרנסות הממון הבזויות, ולכן הפכה היהדות לשם נרדף לחמדנות. כשהוא כותב כי "האנושות צריכה להשתחרר מהיהדות", טוענים סנגוריו, מרקס לא מתכוון ליהודים, אלא למושג מופשט של "יהדות" המזוהה בדמיונו עם תאוות הממון המשחיתה.
לראייה הם מציגים כתבה מאוד אמפטית כלפי יהודים אותה פרסם מרקס בעיתון "ניו יורק דיילי טריביון" בזמן גלותו בלונדון. באותה תקופה (סביבות שנת 1854) מרקס סיקר את מלחמת קרים בין האימפריות העות'מנית והרוסית, ובין השאר תיאר כך את מצבם של היהודים בעיר הקודש, ירושלים: "אין דבר שישווה לעוניים ולסבלם של היהודים בירושלים, המתגוררים ברובע האשפתות הקרוי חארת אל־יהוד, בין הר ציון להר המוריה, שם מצויים בתי הכנסת שלהם", כתב, "יהודי ירושלים מהווים מטרה מתמדת לדיכוי מצד המוסלמים, היוונים עולבים בהם והלטינים [=הקתולים] רודפים אותם, והם מתקיימים אך ורק מנדבותיהם של אחיהם האירופים. יהודים אלה אינם ילידי המקום, אלא הגיעו ממקומות מרוחקים ושונים והם נמשכים לירושלים אך ורק משום רצונם להתגורר בעמק יהושפט ולמות במקום בו הם מקווים ממנו תיפתח הגאולה….הם סובלים ומתפללים. בעת שעיניהם נשואות להר המוריה, שם ניצב פעם מקדש הלבנון, אליו אין הם מעיזים להתקרב, הם מזילים דמעה על שבר בת ציון ועל פיזורם בין העמים".
אז מה באמת היה יחסו של מרקס לבני עמו? אין ספק כי התיאור הנוגע ללב של אחיו, יהודי ירושלים, הנתונים בצרה, מקשה עוד יותר על מתן תשובה בהירה. ככה זה עם אנשים מורכבים. לטוב ולרע.
