היום זה מרגיש ונשמע כמו פרהיסטוריה דמיונית, אבל היו ימים, הרבה לפני הולדת נטפליקס והטלוויזיה הרב-ערוצית, שחיכינו שבוע שלם, כל שבוע, כדי לצפות בסרט. הסצנה חזרה על עצמה כל יום שישי אחר הצהריים, לאורך כמעט שלושה עשורים – מ-1968, שנת השקתה של הטלוויזיה הישראלית, ועד אמצע שנות התשעים.
ממטולה עד אילת התכנס עם ישראל סביב מדורת השבט: "סרט ערבי", מושג ישראלי-עממי כולל לסרטי קולנוע שהגיעו ברובם המכריע ממצרים לטלוויזיה הישראלית הצעירה והחד-ערוצית. דרמות קורעות לב, אהבות טרגיות, פרידות סוחטות דמעות ולעתים קומדיות פרועות בגבולות הז'אנר – כל אלה היו מצרך בסיסי במתכון התרבות הישראלי, כזה שגרם למאות אלפים לוותר על השנ"צ הקדוש של יום שישי לטובת פיסת תרבות שבועית שמקורה אצל אויבי המדינה שסביבה. מזרח תיכון ישן-חדש.
ומאז, בעיניים של מרבית הישראלים, כשמדברים על קולנוע או טלוויזיה מצרית, מיד מופיע הרפלקס הנוסטלגי של הסרט הערבי של יום שישי בצהריים. אך מעטים מדי יודעים כי אותה תעשייה ענפה כל כך חייבת לא מעט למשפחה יהודית אחת שהגיעה למצרים בשנת 1914, והובילה למהפכה על המסך הערבי.
סיפורה של משפחת פרנקל הוא ראשית כל סיפור של נדודים והגירה, שאפיינו את המצב היהודי במרבית המאה ה-20. בתוך 50 שנה הספיקה המשפחה היצירתית הזו לדלג בין חמש תחנות: העיר רצ'יטסה ברוסיה – יפו – אלכסנדריה – קהיר – פריז.
הכל התחיל בשנת 1905 כשעזבו בצלאל וגנשה פרנקל את האימפריה הרוסית בעקבות הפרעות ביהודים באזור. הם עלו לארץ-ישראל, התיישבו ביפו ופתחו שם בית דפוס. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו השלטונות העות'מאנים לגלות חשדנות כלפי יוצאי האימפריה הרוסית, ויהודים רבים ממוצא רוסי הואשמו כי הם סוכנים של האויב. בסיוע יהדות אמריקה עלו בני משפחת פרנקל, יחד עם עוד כ-10,000 יהודים על אוניות שלקחו אותם מיפו לאלכסנדריה שבמצרים.
בצלאל, שהתפרנס כצלם עוד ברוסיה, הדביק את ילדיו בחיידק הקולנוע, ובכל הזדמנות בני המשפחה נהגו להסריט את עצמם. אם להשתמש במונח קולנועי, האירוע המחולל בתולדות משפחת פרנקל התרחש בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת, כשהסרט "מיקי מאוס" של וולט דיסני יצא לאקרנים. האגדה המשפחתית מספרת כי ההחלטה להביא את בשורת האנימציה לעולם הערבי גמלה בליבם בזמן שצפו בדמות האייקונית של מיקי. כדי להגשים את חלומם נדדה המשפחה שוב, הפעם לקהיר, שם התרכזה תעשיית הקולנוע, כמו גם אולמות ההקרנה הגדולים.
שלושה בנים היו לבצלאל וגנשה פרנקל: דוד, הצייר והגאון האסקפיסט, הרשל, האיש עם הרגליים על הקרקע ואחראי השיווק וההפצה, ושלמה, בעל הכישרון הטכני והיכולת הפנומנלית לייצר כמעט מכל דבר מסרטה או מצלמה.
"שלושת האחים היו אובססיביים לקולנוע ופרפקציוניסטים עד טירוף", מספר יצחק רוזנבלום, אחיינם של האחים פרנקל, בסרט הדוקומנטרי "בוכרה פי (א)למישמיש" של הבמאית טל מיכאל על אודות האחים. "הם פשוט לימדו את עצמם לעשות אנימציה וקולנוע ובמשך שמונה חודשי עבודה הפיקו את הסרט המצויר הראשון בתולדות העולם הערבי. דוד צייר אלפי ציורים, ושלמה המציא מכשיר מיוחד, שאפשר להקרין את הסרט בפני הלקוח ללא אולם הקרנה". המכשיר, שהיה מעין טלוויזיה שהקדימה את זמנה, הורכב מקופסה שלתוכה הוכנס סרט הצלולואיד, ומנורה הקרינה את התמונות על מסך קטן. בתוך המכשיר הותקן רמקול נייד שהשמיע את הפסקול.
כשהאחים הגיעו עם הסרט למפיק מצרי ידוע, הוא אמר להם: "בוכרא פי (א)למישמיש" (מחר בעונת המשמש), כלומר, שכחו מזה, הדבר הזה לעולם לא יקרה. מאחר וייאוש לא היה אחד מתכונות האופי של הפרנקלים, הם המשיכו הלאה, וכמחווה למפיק המצרי קראו לסרט "מאפיש פאידה" ובתרגום לעברית – אין בזה תועלת. הגיבור המאויר של הסרט זכה גם הוא לשאת שם עם קריצה צינית לאותו מפיק ספקן וקיבל את השם "מישמיש אפנדי" – מעין גרסת מיקי מאוס מצרית, חבוש בתרבוש, גמלוני ומוחצן, שנקלע לסיטואציות ביזאריות, ונחלץ מהן בזכות הומור גופני וטונות של חן.
הסרט, בן שמונה וחצי דקות, הוצג על האקרנים בשנת 1936 בקהיר ובאלכסנדריה והוקרן במשך ארבעה שבועות ברציפות. הקהל נהר לאולמות הקולנוע וההתלהבות הייתה מקיר לקיר. עד מהרה החלו העבודות לזרום לדירה הקטנטנה של המשפחה בקהיר, ששימשה במקביל בית מגורים, בית הפקה ואולם הקרנה, עם אינספור גלגלי צילום, מכשירי הקלטה, מצלמות ומסרטות פזורות בכל עבר. "הסטודיו של האחים היה בתוך הבית", תיאר רוזנבלום, "שם הם ציירו, צבעו, צילמו, ופיתחו את הפילם. לא הייתה פינה אחת בבית שלא נוצלה למטרה הזו".
מישמיש אפנדי הפך לדמות לאומית מצרית. חברות מסחריות הזמינו מהאחים פרסומות בכיכובו, המשטר המצרי השתמש בדמותו לצורכי תעמולה, משרד החקלאות רכש סרט שבו מישמיש לימד איכרים איך להתמודד עם מגפת טפילים שפגעה בגידולי הכותנה, וסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה משרד ההגנה הזמין סרט שבו קרא מישמיש לעם המצרי להירתם לחיזוק הצבא. פועלם של האחים פרנקל אף זיכה אותם במדליה רשמית מטעם המדינה.
בנקודת זמן זו נדמה היה שחלומם של האחים המוכשרים התגשם והקריירה שלהם עולה על המסלול הנכון, אבל אז הוקמה מדינת ישראל וטרפה את הקלפים. ההכרזה על הקמת המדינה הייתה גם ההכרזה על חיסול הקריירה של האחים במצרים. ברחובות קהיר השתוללה אלימות, עסקיהם של האזרחים היהודים הולאמו, והם פוטרו ממשרדי ממשלה, בנקים, מפעלים ומוסדות החינוך. על פי הערכות, בשנת 1948 חיו במצרים בין 70 ל־80 אלף יהודים. רובם, כמו משפחת פרנקל, אולצו לעזוב ולהשאיר הכול מאחור.
האחים פרנקל הפליגו לצרפת והתכוונו לעלות משם לארץ ישראל, אבל שליח הסוכנות בנמל מרסיי חשב אחרת, ומפאת צפיפות אסר עליהם להעמיס על האנייה את הארגזים עם החומרים, הסרטים ומכשירי הצילום. האחים סירבו לעלות לסיפון ללא מפעל חייהם, נשארו בצרפת והשתקעו בפריז, שם ניסו האחים פרנקל לשחזר את פועלם האמנותי, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הם זנחו את יצירתם הקולנועית ופנו לתחומים אחרים.
דידייה פרנקל, בנו של שלמה ואחיין של דוד והרשל, סיפר שעם פטירתו של אחד מדודיו, אביו ביקש ממנו להיפטר מכל הציוד והחומרים המקוריים שנשמרו במרתף בית המשפחה בפרברי פריז, אבל דידייה לא היה מסוגל למלא את מבוקשו. כשגילה כעבור שנים שמדובר בסרטים מצוירים עתיקים ונדירים, הם הועברו לארכיון הסרטים הלאומי של צרפת לשיקום ושימור. כך שרד והונצח האוצר ההיסטורי, מפעל חייהם של האחים פרנקל.
ה-8 לפברואר 1936, השבוע לפני 84 שנה, נחשב לנקודות ציון היסטורית בתולדות הקולנוע הערבי. זה היה היום בו הוקרן באולם "קוסמוגרף" שבקהיר סרט האנימציה הראשון על אדמת אפריקה, מאת האחים האלמונים לבית פרנקל. זה הזמן לעשות להם קצת כבוד.
