מרגריטה צרפתי – המאהבת של מוסוליני
"יש שתי נשים שאוהבות אותי בטירוף, ואני איני אוהב אותן. לאחת חזות פשוטה, אך יש לה נשמה אצילית ונדיבה. השנייה יפה, אבל היא קמצנית ובעלת טבע חמדני ונכלולי. כמובן שהיא גם יהודייה" – בניטו מוסוליני
מרגריטה צרפתי (1880-1961) הייתה מבקרת אמנות ואינטלקטואלית יהודייה בולטת. היא לא הייתה רק המאהבת של בניטו מוסוליני, אלא גם אחת ממשתפי הפעולה הקרובים ביותר שלו, ותפקידה בגיבוש האידיאולוגיה הפשיסטית של הדיקטטור האיטלקי, כמו גם בעלייתו לשלטון, היה מכריע. היא לא יכלה לדעת, שאותו שלטון שסייעה בהקמתו ושגשוגו, ישלח בסופו של דבר את אחותה לאושוויץ, וגם יראה בה עצמה, כיהודייה, גורם בלתי רצוי.
צרפתי נולדה בוונציה למשפחה דתית עשירה, משפחת גראסיני (Grassini) לאמדאו גראסיני ואמה לוי. מרד הנעורים של בת העשירים המיוחסת פרץ כשהתוודעה לראשונה לחומרים של קרל מרקס והוגים סוציאליסטים אחרים והיא נערה צעירה. הדבר גרם לקרע בינה לבין משפחתה, שהעמיק עוד יותר לאחר שברחה מבית הוריה ונישאה, לתדהמתם, לגבר מבוגר ממנה בהרבה – צ'זארה צרפתי, עורך דין סוציאליסט מוכר. מרגריטה הפכה עם השנים לעיתונאית ומבקרת אמנות בעיתונים הסוציאליסטיים "אוונטי!" (Avanti!) ו"איל טמפו" (Il Tempo ) במילנו.
לראשונה פגשה צרפתי את מוסוליני בסוף 1912, כשעבד כמנהל של ה"אוונטי!". כמו מוסוליני, גם צרפתי סולקה מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בגלל תמיכתה בהצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה. כמה שנים לאחר מכן ספגה אבדן אישי כבד: בנה הבכור נהרג בקרב על מונטה בלדו בצפון איטליה.
צרפתי התגייסה לעזור למוסוליני להתכונן למצעד ההסתערות של הפאשיסטים על רומא, והפכה למנהלת העיתון של מוסוליני, Gerarchia ("היררכיה"). הביוגרפיה באנגלית שפרסמה עליו, שנקראה "המנהיג", תורגמה ל 17 שפות וחיזקה מאד את התדמית הציבורית החדשה של מוסוליני והתורה הפשיסטית שלו.
כיהודייה, צרפתי לא הייתה יוצאת דופן באהדתה לפשיזם: כ-350 יהודים השתתפו במצעד על רומא, ו-746 יהודים השתייכו ל"פאשיו די קומבטימנו" (Fasci Italiani di Combattimento), איחוד הארגונים שהנהיג מוסוליני לאחר שפרשו מהתנועה הסוציאליסטית והתמזגו במפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בין 1928 ל-1933, כ-5,000 יהודים, כמעט עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית באיטליה, התפקדו למפלגה הפשיסטית הלאומית, ורבים החזיקו בתפקידים שונים במוסדותיה. מוסוליני הצהיר בתחילה כי לאנטישמיות אין מקום בתרבות האיטלקית והיא לא תשחק שום תפקיד בפוליטיקה שלו.
יחד עם זאת, עם התהדקות הקשרים בין איטליה לבין הרייך השלישי בגרמניה, שינתה בהתאם איטליה באופן דרמטי את גישתה המתונה יחסית. כשנחקקו באיטליה חוקי הגזע ב 1938, מרגריטה ומוסוליני נפרדו והיא הודחה מכל תפקידיה. הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית גרמה לצרפתי לחוש לא בטוחה והיא נמלטה לדרום אמריקה, שם הצטרף אליה בנה. צרפתי עברה בהמשך לארצות הברית, והביאה עמה אלף מכתבים מהאיש שאהבה ושאת דמותו הציבורית סייעה לעצב. ב-1947 חזרה צרפתי לאיטליה, הפכה שוב למשפיעה בתחום האמנות ואף ביקרה מספר פעמים בישראל.
גנריך יגודה – מפקד המשטרה החשאית הסובייטית
גנריך גריגורייביץ' יגודה (1891-1938) היה פקיד סובייטי בכיר ורב עוצמה, איש מפתח בטיהורים של סטלין בשנות ה-1930, וככזה – אחד מרוצחי ההמונים הנוראיים בהיסטוריה המודרנית. בתוך שנים ספורות היה אחראי למותם של מיליוני בני אדם.
יגודה נולד בעיירה קטנה ליד ניז'ני נובגורוד, ברוסיה למשפחה יהודית ברוכת ילדים מהמעמד הבינוני. כנער הצטרף לבולשביקים, וב-1912 נעצר על "הפרת חוק תחום המושב" ונגזרו עליו שנתיים הגלייה בסימבירסק, 900 ק"מ מזרחית למוסקבה. לאחר שחרורו, התנצר למראית עין רק כדי לקבל אישור להתגורר בסנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ואחרי שנפצע בקרב, שוחרר ב-1916 וזמן קצר אחר כך התגייס ל"צ'קה", הגלגול הראשון של המשטרה החשאית הסובייטית וטיפס במהירות בסולם הדרגות. במקביל הלך והתקרב מאד לסטלין עצמו, שב-1934 מינה אותו לעמוד בראש ה"נ.ק.וו.ד" (NKVD), קומיסריון הפנים החדש של ברית המועצות, תפקיד שכלל גם פיקוד על המשטרה החשאית.
בעמדה זו היה ליגודה תפקיד מכריע ביצירת מערכת הגולאגים – מחנות מרוחקים של עבודת כפייה, הקים מעבדה במפקדת ה"נ.ק.וו.ד" לצורך פיתוח רעלים ששימשו אותו ואת אנשיו בעיקר במהלך הטיהורים הגדולים. הוא היה מעורב עד צוואר בטיהור הגדול של סטלין, כולל משפטי הראווה הידועים לשמצה. בנוסף לגירושים, להחרמות, להוצאות להורג ולמעצרים ההמוניים, יגודה היה קשור באופן אישי גם ל"הולודומור" (באוקראינית: "הרעבה עד מוות") שהביא למותם של מיליוני אוקראינים. בסך הכל, ההערכה היא שיגודה היה מעורב או אחראי מרכזי ברציחתם של כעשרה מיליון בני אדם.
בקריצת גורל אירונית (אך לא בלתי צפויה), ב-1937 סר חינו של יגודה עצמו בעיני סטלין והוא נעצר ונשפט על בגידה וקשירת קשר נגד ברית המועצות, במסגרת משפט ה-21. היה זה האחרון מבין שלושת משפטי הראווה הידועים לשמצה של סטלין. האישומים נגד הנאשמים הלכו ותפחו עד כדי אבסורד. יגודה הואשם שהוא סוכן גרמני, טרוצקיסט, מבריח יהלומים וצרכן חולני של פורנוגרפיה.
יגודה, אלא מה, נמצא אשם והוצא להורג. גם אשתו, אחותו וגיסו נדונו למוות. גארי יגודה, בנו של גנריך יגודה, גדל בבית יתומים. שם משפחתו הוחלף לאוורבך (שם משפחתו של אמו) כדי למחוק כל זכר לאביו. בשנות ה-90 עלה גארי אוורבך/יגודה עם משפחתו לישראל. ב-1988, ביום השנה החמישים למשפט ה-21, כל הנאשמים נוקו מכל אשמה ושמם טוהר. כולם פרט ליגודה.
פריץ הבר – אבי הנשק הכימי
חתן פרס נובל בכימיה, הכימאי פריץ הבר (1868-1934) גילה אולי את אחת התגליות המדעיות החשובות ביותר בהיסטוריה – כזו שעד היום מספקת חיים למיליארדים ברחבי העולם – ובכל זאת דמותו תישאר שנויה במחלוקת כנראה לנצח, בזכות שילוב של נסיבות ובחירה שהביאו אותו גם להיות – בנפש חפצה – פורץ דרך בתחום הנשק הכימי, ואחראי ישיר למיתות נוראיות ולסבל בל יתואר.
הבר היה גרמני גאה, שאהבת המולדת תפוחת החזה שלו אפיינה את פועלו לטוב ולרע. "בעת שלום, מדען שייך לעולם, אך בעת מלחמה – הוא שייך לארצו", הייתה אמרתו המפורסמת.
הבר נולד בשלזיה (היום חלק מפולין) למשפחה יהודית מתבוללת, בן לדור הראשון של יהודי האמנציפציה בגרמניה, אשר זכה למוביליות חברתית ונהנה מקבלה בקרב החברה הכללית. הוא התחתן עם עמיתה למקצוע, הכימאית קלרה אימרווהר, שהייתה האישה הראשונה בגרמניה לקבל תואר ד"ר לכימיה.
כיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, הוא הוטבל כנוצרי .הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית, אך גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו.
בתחילת המאה העשרים, החנקן שדרוש לייצור דשן היה זמין רק במרבצים טבעיים כמו זבל או לשלשת. חנקן ממקור טבעי היה מצרך כה יקר ערך, עד שבדרום אמריקה פרצו מלחמות על קרקעות עשירות בלשלשת ציפורים. הבר עבד אז באוניברסיטת קרלסרוהה, ופיתח את תהליך הבר-בוש – יחד עם הקולגה קארל בוש – שיטה שבאמצעותה הפיקו אמוניה ישירות מחנקן ומימן.
התגלית המהפכנית אפשרה ייצור המוני של חומרי דשן, אלא שאז ביצע פריץ הבר פניה חדה – אולי ההרסנית ביותר בהיסטוריה – לעבר המצאת הנשק הכימי.
אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גרמניה ובנות בריתה מצאו את עצמן במצוקה קשה ובמבוי סתום שנראה חסר פתרון. הבר, שהיה להוט להוכיח את נאמנותו לארצו, נידב את שירותיו. הוא התמנה על ידי משרד המלחמה למפקד, בדרגת סרן, של יחידת מדענים. בהתחלה השתמשו בתגליתו לייצור חומרי נפץ, ובהמשך הדרך – גז רעיל.
ב-22 באפריל 1915 נערך קרב איפר השני, על אדמת בלגיה, הניסון הרציני הראשון של הגרמנים לתקוף בחזית המערב באותה שנה, לאחר שעיקר המאמץ המלחמתי עד אז הופנה מזרחה, לכיוון הרוסים. מעמדתו המוגנת מאחורי הקווים נתן פריץ הבר את האות לשחרר 168 טון של גז כלור לעבר השוחות בהן היו כוחות צרפתים ואלג'יראים. בתוך דקות 5,000 מהם מצאו את מותם, ומספר כפול של חיילים נפגעו. זו הייתה תחילתו של מרוץ חימוש כימי, ועד סוף המלחמה כמאה אלף בני אדם מתו כתוצאה מגז רעיל ולמעלה ממיליון נפגעו.
אימרווהר, שהייתה פציפיסטית אדוקה, נחרדה מפועלו של בעלה במלחמה ושמה קץ לחייה. אחרי המלחמה זכה אמנם הבר פרס נובל בכימיה על עבודתו עם אמוניה, אבל במקביל גם הפך מוקצה ומנודה בעולם, על תרומתו המכרעת לפיתוח הנשק הכימי.
על אף האנטישמיות הגואה בגרמניה, נותר הבר פטריוט איתן. אבל בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, הוא נפל קורבן לחוקי הגזע ונאלץ לעזוב את גרמניה. הבר נדרש לפטר את כל העובדים היהודים במכון בראשו עמד בברלין. הוא סירב לכך, והתפטר מתפקידו. הוא נדד באירופה, כשמצבו הבריאותי מידרדר. מדענים בריטים וצרפתים ראו בו פושע, החרימו אותו וסירבו לסייע לו. הוא מת בודד בחדר מלון בבזל, שווייץ, והוא בן 66.
חברו אלברט איינשטיין אמר מאוחר יותר שחייו של הבר היו "הטרגדיה של היהודי הגרמני – טרגדיה של אהבה שלא באה על שכרה".
הודות לשיטת הבר-בוש, מאה מיליון טון של דשן סינתטי מיוצרים בכל שנה. זוהי תגלית מדעית כבירה שסייעה להאכיל את העולם ולמנוע מלחמות ורעב. מצד שני, מתקפת הכלור שעליה ניצח שינתה את פני הלוחמה לנצח. לחלק מהמצאותיו היו גם השלכות שלא ניתן היה לצפות מראש. זמן רב אחרי מותו, חידשו הנאצים נוסחה לחומר הדברה שהמציא וייצרו את הציקלון B שבו השתמשו לרצח שיטתי של מיליון יהודים בתאי הגזים שבמחנות ההשמדה.
מורשתו של הבר עדיין חיה וקיימת, הן בפשעי מלחמה והן בהזנתם של מיליוני פיות רעבים. האוניברסיטה העברית ירושלים, למשל, בחרה להתעלם מהחלק הראשון באותה מורשת ובחרה לקרוא על שמו את המרכז שלה לחקר מולקולרי.
זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית ואף אמר לחיים ויצמן, מראשי הציונות, שהציע לו לעלות לארץ ישראל ולהיות חלק ממכון זיו, שהוקם אז: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו". ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, הוא כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.
