אפשר ללמוד הרבה על עולמו הערכי של מנהיג על פי השוחד שהוא מקבל או מציע. למשל, הפיל שהעניק הסולטן הארון אל-ראשיד לקארל הגדול, הנעליים שרכש הקומבינטור "נורמן" לראש הממשלה מיכה אשל בסרט של יוסף סידר, וכמובן מעטפות הכסף שקיבל ראש הממשלה הקודם שלנו.
בסיפור שלנו, הכל התחיל בקיץ 1901 כשבמוחו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, צץ רעיון מבריק: להעניק לסולטן התורכי מתנה. אבל לא סתם מתנה, אלא את השפיץ הטכנולוגי של אותם ימים: מכונת כתיבה באותיות ערביות. אם מתוך שיקולים קרים של היצע וביקוש ואם מתוך "השקפה מערבית מתנשאת" כפי שמן הסתם אדוארד סעיד היה קובע, עובדה היא שעד ראשית המאה ה-20 לא הייתה בעולם אפילו מכונת כתיבה אחת באותיות ערביות. הרצל, שסימן את הסולטן התורכי עבד אל-חמיד השני כפרעה מודרני אליו יש להפנות את בקשת "שלח את עמי" ניסה להגיע אל ליבו כמעט בכל דרך אפשרית – גם באמצעות "בקשיש".
את פרשיית הברטר, "מכונת כתיבה תמורת מדינה", מספר לנו ההיסטוריון מרדכי נאור בספרו "הראשונים – סיפורים מן העלייה הראשונה". נאור גילה כי מחליפת מכתבים בין הרצל לבין פרופסור ריצ'רד גוטהייל, מזרחן יהודי בעל שם עולמי, עולה כי הרצל מינה את הפרופסור לנהל מו"מ עם יצרנית מכונות הכתיבה האמריקאית "רמינגטון" כדי שהאחרונה תייצר עבורו מתנה שטרם נראתה כמותה: אב טיפוס של מכונת כתיבה באותיות ערביות.
הרצל הדגיש בפני גוטהייל כי יש לשמור על סודיות מוחלטת ודרש ממנו לזרז את אנשי "רמינגטון" מאחר והזמן דוחק. אחרי שהתגברו על בעיית התקציב (חברת "רמינגטון" דרשה 300 דולר עבור ייצור אב הטיפוס – סכום עתק בימים ההם. גוטהייל הצליח להוריד אותם ל-150 דולר) הבין הרצל כי הדד ליין שקבע לפרויקט, סוף דצמבר 1901, לא הגיוני.
"היו לי כמה פגישות עם אנשי רמינגטון והם אינם יכולים לקבוע תאריך מדויק שבו תהיה המכונה הערבית מוכנה", כתב גוטהייל להרצל, "הדבר לא יוכל להסתיים לפני הקונגרס הקרוב. המכונה תיוצר ביד, משום שהיצרנים עדיין לא סיימו לגמרי את ההכנות, וגם המכשור המיוחד הנחוץ הוא בשלבים התחלתיים. אבריק אליך כאשר תהיה לי תשובה ברורה".
הקשיים לא הסתיימו בזה וזלגו גם לעניינים טכניים. "קיים קושי בעניין צורת האותיות הערביות", עדכן גוטהייל את הרצל במברק נוסף, "אם כי אני יכול לכתוב את האותיות הערביות באופן שוטף, נדמה לי שאיני טוב להכין דוגמא שממנה ייגלפו אותיות המכונה".
לאחר שמצא סטודנט תורכי שיסייע לו להכין אותיות ערביות לגילוף, העבודה על מכונת הכתיבה נכנסה להילוך גבוה ובראשית ינואר 1902 הבריק גוטהייל להרצל מברק בו מעדכן אותו כי המשימה הושלמה על הצד הטוב ביותר. גוטהייל לא ידע את נפשו מרוב אושר. "המכשיר עובד נפלא ואני ממש בשמיים מרוב שמחה – בגלל ההצלחה. אני חושב שנוכל לשלוח אותה אליך בסוף השבוע הבא". גוטהייל הוסיף כי הוא שמח לבשר שהשיג גם את חתימת הסולטן והיא תוטבע על המכונה.
הרצל המאושר לא התאפק וחשף את הסוד במכתב ששלח לשר הטקסים התורכי איברהים: "רצוני להגיש תשורה קטנה להוד רוממותו הסולטן, איזו הפתעה אשר תקוותי כי תישר בעיניו, באשר, כמדומה לי, אין עוד כדוגמתה בתורכיה. זוהי מכונת כתיבה באותיות ערביות. הזמנתיה באמריקה ופרופסור ללשונות המזרח באוניברסיטה שבניו יורק מפקח על הדיוק בהתקנת האותיות. הכנתה מורכבת מאוד. עוסקים בה כבר זמן מה. אך לפי הידיעות האחרונות מתקרבת העבודה אל הגמר, ואני מחכה לקבלה בעוד שבועיים או שלושה שבועות".
חלפו שלושה שבועות מאז שנשלחה מניו יורק בספינה "פניקיה" ומכונת הכתיבה טרם הגיעה מאמריקה ליעדה. מתוסכל הבריק הרצל מכתב לגוטהייל: "המצב מביך ממש. הודעתי לתורכים, על בסיס האינפורמציה שהעברת אלי כי המכונה תגיע אליהם בימים הקרובים. אני חושש שחברת 'רמינגטון' אינה מתיחסת אלינו כהלכה".
עברו שבועיים נוספים והעניין כבר הפך לתעלומה. הרצל דחק בגוטהייל שיבדוק אצל חברת "רמינגטון" או אצל חברת המשלוחים היכן תקועה המכונה. "אני מלא בושה", ציין, "בעיקר בגלל הבטחתי לתורכים".
לבסוף נפתרה התעלומה. מסתבר שבצירוף מקרים נדיר השם שהופיע על החבילה שנשלחה מאמריקה לאירופה היה "תיאודור הירץ", אדם אמיתי לגמרי אבל אחר לא פחות שבדיוק כמו תיאודור הרצל, התגורר גם הוא בוינה.
אחרי שהטעות תוקנה, ב-24 במרץ 1902 הגיעה סוף סוף המתנה המבוקשת לנמל רוטרדם בהולנד. הרצל שחיכה לה בנמל בקוצר רוח שלח לגוטהייל מכתב בו הוא מודה לו על המאמץ הרב שהשקיע במיזם והוסיף כי "המכונה נהדרת ובימים הקרובים אני שולח אותה לקונסטנטינופול בליווי מומחה".
אלא שבהמשך התחוור להרצל שכל הויה-דה-לה-רוזה שעבר עם מכונת הכתיבה לא הייתה שווה את המאמץ הרב, מאחר והסולטן פשוט דחה את המתנה ללא כל הסבר. למרות שהיה רגיל לקבל תשובות שליליות ממנו, הרצל לא הסתיר הפעם את עלבונו ובמכתב לשליט התורכי במאי 1902 ציין עד כמה הוא נפגע שמתנתו הצנועה לא נתקבלה על ידו.
כשפנה מרדכי נאור לחברת "רמינגטון" כעבור שנים רבות לברר את הסיפור הם טענו כי חלף זמן רב מידי מאז המקרה. מה שכן ידוע הוא שבערך באותו זמן – ראשית המאה 20 – נפתח עידן ייצור מכונת כתיבה באותיות ערביות של חברת רמינגטון. נאור מעלה את האופציה הדי סבירה שהמתנה המוזמנת של הרצל הייתה האב-טיפוס ממנו ייצרו מכונת כתיבה אלו. כך שגם אם כמה מנהיגים ערבים לא יאהבו לשמוע את זה, כנראה שלחוזה מדינת היהודים הייתה תרומה אדירה לפיתוחה של התרבות הערבית הכתובה והמודפסת.