אחת התופעות המרתקות בחיי היהודים במדינות ערב בתקופה המודרנית היא הצלחתן העצומה של הרבה מאד זמרות יהודיות. הייתה לכך סיבה: דרישות הצניעות המחמירות של החברה המוסלמית כלפי נשים מוסלמיות מנעו מהן לא פעם מלהופיע בפני קהל גברי או מעורב. לנשים יהודיות היה קל יותר לפרוץ לתודעה. בין הזמרות הללו ניתן למצוא את אליס פיטוסי, לינה מונטי ורנייט ל׳אורנייז באלג׳יר, זוהרה אלפסיה במרוקו, סולטנה יוסף ונדהימה איברהים בעיראק ועוד.
התהילה בחברה הערבית הביאה רבות מהן לצומת דרכים. הגירה לישראל שהייתה כרוכה באלמוניות, אבדן המעמד החברתי ולעתים הקריירה עצמה. ולעתים גם אהבה ויחסים נכנסו למשוואה. זהו סיפורן של מי שהיו אולי שתי הכוכבות היהודיות הגדולות ביותר בעולם הערבי. ליילה מוראד במצרים וסאלימה מוראד-פאשה בעיראק. שתיהן יתאסלמו בעקבות נישואין ויימחקו במידה רבה מהתודעה היהודית.
ליילה מוראד נולדה באלכסנדריה ב-1918 והייתה ממוצא יהודי מעורב. אביה, איברהים זאקי, היה זמר ושחקן וגם חזן באחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. אימה, ג׳מילה סלמון הייתה ממוצא אשכנזי – בת למשפחה יהודית-פולנית שהתיישבה במצרים.
לצד אחיה מוניר היא קיבלה חינוך מוזיקלי מאביה ומהמלחין היהודי דאוד חוסני – מי שהלחין את האופרטה הראשונה בשפה הערבית. הופעת הבכורה שלה על הבמה הייתה כבר בגיל 9 ב-״סאאלת בעד׳יה״, אחד מאולמות המוזיקה המפורסמים של קהיר. בעלת המועדון, בעד׳יה מאסבני, הייתה רקדנית וזמרת וזו לקחה את ליילה תחת חסותה. בגיל 15 כבר ערכה את הופעת הבכורה שלה בקולנוע המצרי.
חוסני ילחין ויכתוב עבורה שני שירים עם נושאים נועזים – שאולי לא התאימו לזמרת מוסלמיות – ״מדוע אינני מצליחה לבחור בין מאהבי?״ וגם ״האם פלירטוט הוא התעלמות ממני״. היא הפכה במהירות לחביבת המלחין המפורסם, מוחמד עבד אל וואהב, שנתן לה תפקיד בסרטו ״הידד לאהבה״ ב-1938. בעשור שיבוא תופיע בכמה מהסרטים המפורסמים של התקופה, רבים מהם בוימו על ידי הבימאי היהודי טוגו מזרחי. כל כך גדולה הייתה תהילתה כשלאחר מהפכת הקצינים של 1952 נבחרה על פני אום כולת'ום להיות ״הזמרת הרשמית של המהפכה״.
בשלב זה מוראד כבר התאסלמה בעקבות נישואיה לשחקן אנואר ווג׳די. משפחתה ניתקה כמעט כל קשר עמה ושמה לא הוזכר בקהילה היהודית. אבל מוצאה היהודי ירדוף אותה. שמועה הופצה כאילו ביקרה את משפחתה בישראל ואפילו תרמה כסף לצה״ל. מספר כלי תקשורת החלו להחרים אותה והנשיא נאצר, שהיה מעריץ גדול שלה, נאלץ לאשר חקירה רשמית. ״אני מצריה מוסלמית״, הצהירה בשבועה. מאשימיה לא הצליחו להוכיח את טענותיהם ושמה "טוהר". כמה היסטוריונים טוענים שנאצר אפילו שכנע את בעלי בריתו הסורים ששיריה יחזרו להיות מושמעים בתחנות הרדיו של דמשק.
ישנם כמה קווים מקבילים בין סיפורה של ליילה מוראד לבין זה של הזמרת היהודייה-עיראקית האגדית, סאלימה פאשה, שהגיעה מרקע הרבה פחות מכובד תרבותית וחברתית. הייתה לכך סיבה ברורה: כל כך נחות היה מעמדן של נשים מופיעות בחברה העיראקית של שנות העשרים שזמרות ורקדניות גויסו לא פעם מבורדלים. כמה מקורות אפילו טוענים כי סאלימה עצמה עבדה במוסד כזה וכי אחותה הייתה בעלת מספר מוסדות כאלה ששירתו את החברה הגבוהה.
אבל המוזיקה שינתה הכל עבור סאלימה. בחברה שהייתה בעיצומו של תהליך ליברליזציה, היא נהייתה לזמרת מבוקשת באירועים פרטיים של האליטות – אירועים עליהם גבתה סכומים גבוהים מאד. היא נהפכה לדמות אהובה בגלל עזרתה לעניים מהקהילה היהודית והמוסלמית כאחד ובתחילת שנות ה-40 כבר הייתה אחת הזמרות המפורסמות במזרח התיכון.
אבל גם עולמה של סאלימה פאשה יגיע לפרשת דרכים. הלאומנות תיהפך לאיבה ולאלימות נגד הקהילה היהודית. כמה שנים לאחר הקמת מדינת ישראל ומבצע "עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי עיראק, לא יישאר כמעט דבר מקהילת בבל שהתקיימה 2,500 שנים.
סאלימה כבר הייתה מוסלמית בעקבות נישואיה לנאזם אל רזאלי – גדול זמרי עיראק והיא תישאר בארץ הפרת והחידקל לשארית ימיה. מעריציה מבין יהודי עיראק שהיגרו ארצה כמעט לא נחשפו למוזיקה שלה בארץ הקודש, שם התקשורת המשודרת לא נתנה שום ביטוי למוזיקה בשפה הערבית. באותו הקשר, חשוב לציין כי בעוד ליילה מוראד וסאלימה פאשה בחרו לא להגר – כמה זמרות יהודיות בערבית כן עלו לישראל. כמעט לכולן הצעד היה כרוך בסיום מיידי של הקריירה, במדינה שבחרה באוריינטציה מערבית לחלוטין.
(תרגום: רונן דורפן)