זיגמונד פרויד היה יהודי, כמו גם רבים מתלמידיו. בכך אין שום חדש. אבל לא רק רבים מהמטפלים בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה היו יהודים, אלא גם מי שנחשבת למטופלת הראשונה בעולם בשיטת הפסיכואנליזה. היא הייתה יהודייה וינאית בשם ברטה פפנהיים, אך בספר בו סיפורה פורסם, היא הוזכרה תחת השם הבדוי, "אנה או". אז מי הייתה אנה/ברטה, ומה היה כל כך מיוחד בסיפור חייה שהפך אותה מפורסמת כל כך?
ברטה נולדה בוינה של אמצע המאה ה-19 למשפחה יהודית עשירה. היא קיבלה חינוך מצוין בילדותה ונחשבה מוכשרת וידענית כבר בגיל צעיר ושלטה במספר גדול של שפות, ביניהן עברית. אולם, כשהלכה והתקרבה לגיל 20 היא החלה לחוות משברים נפשיים וגופניים שכללו רעידות, פרכוסים, התקפי שכחה, פוביות, שיתוק של הגפיים הימניות ושרירי הצוואר, חירשות ועיוורון זמניים ועוד. כשהגיעה לגיל 22, נפטר אביה האהוב – בו טיפלה במסירות מאז התגלתה מחלתו – ואז מצבה הידרדר עוד יותר. הגיע הזמן לתחילת הטיפול המפורסם.
למרות שברטה/אנה מזוהה עם פרויד, הרי שהוא למעשה מעולם לא טיפל בה ולא פגש אותה. מי שטיפל בה היה מורו של פרויד, יוזף ברויאר שאף הוא היה רופאי אוסטרי-יהודי. כשברויאר החל לטפל בפפנהיים, הוא ניסה טכניקות של היפנוזה שכבר הייתה נפוצה במהלך המאה ה-19, אלא שבדרך כלל השתמשו בה כדי לנסות ולתקן את דרכיו של האדם. ברויאר ניסה לראשונה על המטופלת החדשה שלו שיטה אחרת של היפנוזה, שתפקידה לא לנסות לגרום לפפנהיים לסור מדרכה הרעה – אלא אך ורק להעלות ולהציף את המחשבות והזיכרונות שהדחיקה. הוא הסיק כי הסיבה שהמטופלת סובלת מכל כך הרבה בעיות נובע מלחץ נפשי של אירועים שהיא מדחיקה, ואם רק תפרוק אותם ותהיה מודעת אליהם, ההתקפים השונים יחדלו.
ברויאר צדק חלקית. הוא הצליח לטפל בכמה מהתופעות הקשות מהן סבלה פפנהיים, אבל לא בכולן. כשנתיים לאחר תחילת הטיפול, החלה פפנהיים לטעון שברויאר הכניס אותה להריון והיא עומדת ללדת. זו הייתה תופעה מובהקת שהייתה קשורה במצבה הנפשי הקשה, אך ברויאר נבהל והפסיק להתראות עם המטופלת שלו. על אף שסיפר לפרויד על טכניקות הטיפול השונות בהן נקט עם פפנהיים, הוא נמנע מפרסום מסקנותיו. התלמיד זיגמונד לחץ עליו ולבסוף השניים פרסמו את סיפורה של המטופלת שזכתה לכינוי "אנה או", והציגו לראשונה את הדיבור כאמצעי מהפכני לטיפול, בספר "מחקרים בנושא היסטריה" – בו זכתה לחלק מרכזי לצד מקרים נוספים – בפרסום שהפך לאחד הידועים בדברי הימים של הפסיכולוגיה ונחשב לאבן היסוד של שיטת הפסיכואנליזה.
פפנהיים הייתה הרבה מעבר למטופלת מפורסמת והיו לה גם חיים מרתקים שראוי להתעכב עליהם. העובדה שברויאר המתין כמה שנים עם פרסום מסקנותיו – וגם כשאלו פורסמו שמה לא צוין – אפשרו לה להמשיך לחיות את חייה בלי שהציבור הרחב ידע על הבעיות הקשות מהן סבלה. היא עשתה מאמץ מיוחד להסתיר את עברה הקשה, ובתהליך ארוך החלה לשקם את עצמה. אחרי שנות הטיפול אצל ברויאר היא חוותה עוד אפיזודות של התקפים, אך אלו הלכו ופחתו, עד שב-1890 התאוששה סופית והחלה בחיים עצמאיים.
כמו חלק מבנות דורה, מצאה פפנהיים את ההגשמה העצמית שלה במטרות פוליטיות וחברתיות הקשורות לזכויות הנשים, והפכה לפעילה נלהבת בתחום. היא החלה לדאוג לבנות היתומות של יהודי גרמניה ופתחה עבורן מוסד סוציאלי שטיפל בהן, הזין אותן, ודאג להן לחינוך נאות. היות והיא הייתה שייכת למשפחה עשירה במיוחד, היו לה את המשאבים להשקיע בפרויקט מורכב מסוג זה. עם ראשית המאה ה-20, היא החלה בפרויקט חדש ומיוחד: מיגור הזנות מהעולם, ובפרט כזו שנשים יהודיות היו מעורבות בה.
בתקופה זו, אמצעי התחבורה השתכללו והעולם הרגיש קטן יותר – אך הדבר גם שימש להקמת רשתות יעילות יותר של סחר בנשים. אחת מהן הייתה קבוצה של יהודים שסחרה בנשים יהודיות מפולין והביאה אותן לארגנטינה. פפנהיים נאבקה בכל כוחה ומשאביה בתופעה – הקימה את ליגת הנשים היהודיות וערכה מסעות לגיוס כספים ברחבי העולם, היהודי והלא יהודי כאחד. היא כתבה מאמרים בנושא בעיתונות העולמית והיהודית, והייתה פעילה בולטת בתחום עד שנות ה-1920.
מפעל חשוב נוסף שבו פפנהיים לקחה חלק היה היסטורי: היא חקרה את תולדות משפחתה וגילתה שהיא צאצאית של גליקל מהמלין, היהודייה מהמאה ה-17 שכתבה את קורות חייה ויצרה אוטוביוגרפיה נדירה וייחודית. פפנהיים תרגמה את היצירה של גליקל מיידיש לגרמנית, העלתה מחזה שתיעד את חייה – ואף שיחקה את גליקל בעצמה.
למעשה, התרומה של פפנהיים לעולם היא כפולה ומכופלת. כמטופלת – גם אם לא נרפאה – הטיפול בה הפך לאבן דרך בתחום הפסיכולוגיה, והוא זה שגרם לפרויד להתחיל לשקול את הכיוון של טיפול בדיבור – וליצור כמה מהתאוריות הפסיכולוגיות המפורסמות והפרקטיקות השכיחות ביותר בעולם. אולם תרומתה היא לא רק פאסיבית אלא גם אקטיבית: היא נלחמה על זכויות נשים ובפרט אלו של המיעוט המדוכא במיוחד של נשים יהודיות, ועל כך היא ראויה לציון מיוחד.
לקריאה נוספת: זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר, מחקרים בהיסטריה (1893–1895), צפת: ספרים, 2004.