בבוקר אפור וסגרירי של ה-11 באפריל 1961, בשעה 09:00 נכנסה דמות כחושה, שיערה מקליש, חנוטה בחליפה ומשקפיים כהים, לתא הזכוכית המשוריין באולם "בית העם" בירושלים. רחש נשמע בקהל. הדמות התיישבה, עווית קלה בזווית פיה. עדשת המצלמה התמקדה באצבעות ידיה העדינות, אלו שלפני 75 שנה חתמו ביד יציבה על אחד המסמכים המתועבים ביותר בהיסטוריה האנושית. היום לפני 27 שנים, ב-15.11.1990, הלך לעולמו גדעון האוזנר, האדם שחתום על אחד מנאומי הפתיחה האייקוניים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל.
השבוע הראשון במשפטו של אדולף אייכמן, אדריכל "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים, הוקדש לפרטים הטכניים – דיונים על חוקיות לכידת הנאשם, סמכותה של מדינת ישראל לשפוט אותו ועוד כהנה סוגיות משפטיות. ממקלטי הרדיו בקעה רי"ש מתגלגלת שעתידה להיצרב בתדר הלאומי בחודשים הקרובים. היה זה קולו הבלתי נשכח של גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי במשפט אייכמן. אלפי בני אדם התגודדו מול המסכים, שהוצבו ליד מנזר רטיסבון בשכונת רחביה, והקרינו את המתחולל בתוך האולם הצר מלהכיל. ביניהם היו גם שני ילדים, תמר ועמוס, שברחו מבית הספר כדי לראות את אבא, גדעון, עושה היסטוריה.
במשך כל אותו שבוע ראשון פרוצדורלי המשיך האוזנר ללטש את נאום הפתיחה שלו למשפט. הטיוטה הראשונה נשלחה לראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון. האחרון חזר אליו עם הצעות לתיקונים. האוזנר למד אותם, שומר לעצמו את הזכות לקבוע את הנוסח הסופי.
בלילה האחרון לפני הנאום האזינו הילדים תמר ועמוס, למתרחש מעבר לדלת חדר השינה של הוריהם. באותה שעה המשיך האוזנר להיות שקוע בעמל כתיבת הנאום. מידי שעה העיר את יהודית אשתו שתחווה דעה. כשיהודית לא הייתה מרוצה, חזר האוזנר אל הניירות – מחק, תיקן, שיפץ ושכתב, כך סיפרה תמר (לימים עו"ד תמי רווה), שנים אחר כך בראיון עיתונאי. באחת לפנות בוקר האזינה יהודית לנוסח הנאום: "במקום זה בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד לבדי" יהודית חשבה שצריך לומר: "יחידי" והאוזנר אימץ את עצתה. בשתיים לפנות בוקר העיר אותה שוב, והקריא לה את המשפט שלמחרת בבוקר ירעיד את ליבם של מיליוני יהודים ברחבי העולם: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים, אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מאשימה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים!" מפני שעפרם נערם בגבעות אושוויץ, בשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים ברחבי אירופה, לאורכה ולרוחבה. דמם זועק! אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא". יהודית אישרה. הבית נדם, עמוס ותמר חמקו למיטה.
בהקדמה להוצאה המחודשת של ספרו של האוזנר "משפט אייכמן בירושלים", כתב נשיא המדינה דאז, שמעון פרס: "רטט מחשמל עבר בלב כל ישראל כאשר פתח האוזנר את נאום התביעה במשפט האלמותי, הבלתי נשכח, שנחקק לעד בדפי ההיסטוריה. כל יהודי בעולם חש באותו רגע הזדהות מוחלטת עם הקטגור. כי לא בשם הנרצחים בלבד דיבר גדעון האוזנר, אלא גם בשמם של כל יהודי וכל איש בעל מצפון בעולם כולו. קולו העז והנוקב היה קול הצדק, המוסר וצלם האלוהים שבאדם, מול האיש בתא הזכוכית שייצג את תכלית הרוע, הרשע השטני המפלצתי הנאצי, שלא היה אפל ונורא ממנו בתולדות אנוש".
נאום התביעה, אותו נשא גדעון האוזנר במשך כיומיים תמימים, הועבר בשידור ישיר ברדיו. הנאום ההיסטורי עורר בקרב מאות אלפי המאזינים, לא רק זיכרונות אישיים מרים, שהודחקו במשך שנים על ידי הניצולים שראו ושרדו, אלא גם הלם וצער עמוק של כל מי שלא הכיר את העובדות, המראות וממדי הזוועה בצורה מוחשית כל כך. למחרת, לעת ערב, למרות העצב הגדול ששרה על הכול, יצאו המוני ישראל, לרחובות ולכיכרות, לחגוג את יום העצמאות ה-13 של מדינת ישראל.